נסו יומיים של חוויה. חוויה של עיסוק אובססיבי. ניסיתי – לא קל – אבל נותן מושג אמיתי על המציאות. לכו ברחוב כשעה, וספרו בני אדם עם ובלי מסיכות. ניסיתי בשני לפנות ערב. אני והכלבה, שכונה שקטה בתל אביב. ספרתי 327 בני אדם. 12 היו עם מסיכה על כל הפנים, עוד 42 עם מסיכות בזוויות שונות, בעיקר על הסנטר.

עכשיו נסו אתגר חשוב יותר: ספרו מסיכות במקום העבודה שלכם. אפשר לנסות גם במכולת, או בתור לקופה בדואר, אבל במקומות הללו גיליתי שיחסית משעמם, אלא אם רוצים להתקטנן ולבדוק אם המסיכה מכסה רק את הפה או גם את האף (בתור לאחות בקופת חולים ישבו לפחות שלוש נשים עם מסיכה שלא מכסה את האף). אבל בעבודה יש עניין. אני עובד בעיקר בבית, אבל מבקר גם בכמה משרדים בשבוע. לא אחשוף אותם, רק אשתף במספרים: משרד אחד. ספרתי 15 בני אדם, מהם רק ארבעה הקפידו להיות עם מסיכה כל הזמן (מתוודה: אני לא אחד מהם). משרד שני: יום רגוע, רק שמונה בני אדם. אחת עם מסיכה, השאר רוב הזמן בלי. משרד שלישי. 23 בני אדם. 11 עם מסיכה על הפנים (סנטר לא עוזר). אבל הייתי רק לזמן קצר, כך שאין לדעת אם שמרו עליה ליותר מזמן הביקור שלי.

כך נראו יומיים, בין תל אביב לירושלים. אחרי יומיים זה נמאס, וגם לא היה טעם להמשיך. גיליתי שלא רק בתחושה, גם במציאות, עולם המסיכות הוא במידה רבה עולם של דמיון מודרך. בואו נעמיד פנים שכולנו עם מסיכות, ואולי הווירוס ייבהל. המספרים השבוע הוכיחו שלא נבהל. כנראה שאין לו דמיון. או שלא הודרך. וכמו הווירוס, גם סרבני החיסון לא נבהלו. לא מהווירוס ולא מראש הממשלה נפתלי בנט, שקצת נזף בהם (מיותר) וגם קצת איים עליהם (בצדק איים – והיה צריך לאיים יותר). הסרבן היחיד שהתיישר היה השר אלי אבידר. אולי זה הפתרון היחיד: משרד ממשלתי לכל מתחסן. משרד קטן. רק שיגישו את הזרוע למחט. דיוני התקציב יחלו ביום ראשון, כך שעוד אפשר לפנות לזה את הכסף הנדרש.

עכשיו ברצינות: אחרי כמה שבועות ברור לגמרי שהממשלה החדשה לא יודעת לעשות את מה שגם הממשלה הקודמת לא ידעה לעשות. היא לא מצליחה לגרום לאזרחים לשנות התנהגות באמצעים של שכנוע, ולא מוכנה לנקוט נגדם אמצעים של כפייה. כלומר – קצת כן, ומאוחר כן. אבל לא במהירות, ולא בתקיפות. ולא במקרים שיש בהם לובי חזק שמתנגד. נגיד, שרת חינוך שלא מוכנה לא לזה (חיסונים) ולא לזה (קפסולות) ולא לזה (איסור כניסה), ואי אפשר לכופף אותה, כי בלעדיה אין קואליציה. וגם היא לא ממש יכולה לכופף אף אחד.

וכדי שיהיה ברור: יפעת שאשא ביטון היא אומנם שרה מעצבנת במיוחד (הייתכן שממשלת בנט־לפיד הצליחה למנות שרת חינוך בעייתית יותר אפילו משר החינוך יואב גלנט?), אבל משרד הבריאות מציב לה דרישות שאיננה יכולה לעמוד בהן, לא תקציבית ולא ארגונית, גם אם הייתה רוצה.

סרבנים ודווקנים אינם בעיה ישראלית מקורית. גם הצרפתים מתמודדים איתם. הנשיא עמנואל מקרון, בצעד נחוש, שכבר הצית הפגנות ומחאות, החליט לא לאשר עוד כניסה של צרפתים לא מחוסנים למסעדות, ברים, תחבורה ציבורית, מוזיאונים. הסקרים מלמדים שכ־60% מהצרפתים תומכים בו. מה שאומר שנותרו 40% שלא, חלקם מאוד לא, חלקם עד כדי מהומות. באפריל 2022 מקרון יציג את מועמדותו לבחירה מחדש למשרת הנשיא, כך ששיקולים פוליטיים בוודאי אינם זרים לו. יריבה צפויה מהימין, מרין לה פן, מתנגדת לצעדי הכפייה. אם תזהה הזדמנות לרכוב על גל של מחאה, לא תהסס לנצל אותה.

גם האמריקאים מתמודדים עם לא מעט סרבנים, אם כי שיעור המתחסנים בארה"ב מעט גבוה מזה שבצרפת. השבוע פורסמו נתונים שלפיהם כרבע מהעובדים שבאו במגע עם מטופלים בבתי חולים בארה"ב אינם מחוסנים. בעל טור ב"וושינגטון פוסט", פול ולדמן, ראה את הנתון הזה ומיהר לכתוב מאמר תחת הכותרת: "אני עייף מלהיות נחמד לסרבני חיסונים". מה עושים נגדם? ברור שאין טעם להרצות להם או להעליב אותם. "יכול להיות שאין דבר שיכול לשנות את דעתם", כתב, "אבל אל תגיד לנו שיש משהו לא בסדר בלכעוס עליהם". ועוד כתב: "עלינו לעשות הכל כדי למנוע מהם לסכן אחרים".

הסיבה שבבתי חולים בארה"ב עדיין מסתובבים עובדים לא מחוסנים, היא הרתיעה של ארגוני בריאות מתביעה חד־משמעית מהעובדים להתחסן – או להיות מורחקים. הארגונים חוששים מתביעות, וגם מנטישת עובדים חיוניים. התוצאה העגומה היא שרק בכעשירית מבתי החולים ישנה דרישה בלתי מתפשרת להתחסן, או להתרחק.

בישראל בתי החולים מתפקדים, וגם תובעים חיסון. אבל לא כך בתי הספר. קודם היה קושי להודיע שמורים שלא מתחסנים לא יוכלו להתקרב לכיתות. עכשיו נוצר קושי דומה ביחס לתלמידים. ובעצם, בשני המקרים, לא המורים הם הבעיה ולא התלמידים – הממשלה היא הבעיה. חודש אוגוסט בפתח, ושוב לא ברור מה יקרה ב־1 בספטמבר. זמנים חדשים, זמירות ישנות.

מערכת האוניברסיטאות של קליפורניה הודיעה השבוע שסגל וסטודנטים לא יוכלו להיכנס לקמפוס בשנת הלימודים הקרובה אם אינם מחוסנים. זה יהיה כמובן נושא לדיון משפטי טרחני. סטודנטים באוניברסיטת אינדיאנה, שדורשת חיסונים, הגישו תביעה בטענה שהמוסד האקדמי פוגע ב"אוטונומיה" שלהם על גופם. השופט שדחה את התביעה היה, במפתיע, מינוי של טראמפ. העותרים כבר הודיעו שיגישו ערעור. אם צריך להמר: זה מסוג הנושאים שיגיעו עד לבית המשפט העליון.

ולא רק לבית המשפט, גם ליחסים בין בני אדם, בין קבוצות. המגיפה מטילה עול נפשי על כלל האנושות, מה שניכר גם בנתונים המלמדים על 2020 כשנה מתוחה במיוחד במדינות רבות. בגל הקורונה הראשון, ישראלים רבים הפנו את חצי הכעס והתסכול שלהם למגזר החרדי. במקרים רבים הכעס היה מוגזם, אבל לא כדאי להגזים גם בטענה על הגזמה: במגזר החרדי אכן היו מקרים רבים של סרבנות לקיים את הנחיות הממשלה. שלא לדבר על המגזר הערבי, שמתנהל כאוטונומיה כמעט ללא חוק.

בכל מקרה, נדמה שבסיבוב הקורונה המתחדש הכעס המצטבר יועבר מהזירה החילונית־חרדית לזירה אחרת: מי שנותנים אמון במדע ובמערכת הבריאות מול החשדנים, המכחישנים, מפיצי תיאוריות הקונספירציה ושאר הסרבנים.

ה"ניו יורק טיימס" הכתיר את המגמה החדשה "מחלת הכעס". הקורונה תוקפת בעיקר את הלא מחוסנים (אם כי לא רק אותם), מחלת הכעס תוקפת בעיקר את המחוסנים. הם עשו את שלהם, אחרים מסכנים את בריאותם. מה לעשות מול האתגר הזה – הדעות חלוקות גם בקרב מומחים לבריאות הציבור ולבריאות הנפש. יש הסבורים שצריך לפעול בזהירות, בעדינות ובאמצעים רכים של שכנוע. יש מי שסבורים שזמנו של השכנוע עבר, והגיע זמן הכפייה וההדרה. וכאמור, זה ויכוח שמתנהל במדינות רבות בעולם. מצרפת ועד אוסטרליה, שבה נעצרו בשבת שעברה כמעט 60 מפגינים, נטולי מסיכות, שהתנגשו עם המשטרה במחאה על הגבלות תנועה. שר המשטרה של המחוז הגיב לשאלה על ההפגנות במשפט החד: "סידני איננה מחוסנת מפני אידיוטים".

אף מדינה איננה מחוסנת מפני אידיוטים, לא אוסטרליה, לא ארה"ב, לא ישראל. אף מדינה איננה מחוסנת מפני הצורך לשקול את מערכת האיזונים הנכונה בין חירות אישית לבין אינטרס ציבורי. ברור לגמרי שאם הקורונה הייתה קטלנית כמו השפעת הספרדית, סרבני החיסון כבר היו נזרקים למחנות מעצר, שיידבקו אחד מהשני אם הם רוצים. ברור לגמרי שאם הקורונה הייתה רק שפעת, לא הייתה הצדקה לכפייה של אמצעים קשים נגד בני אדם שהחליטו להסתכן. קל יותר כשהמצב ברור, כשהמחלה הורגת את כולם, או עוברת על כולם בלי להשאיר נזק. קשה יותר עם הקורונה, שמשאירה מרחב ניכר של תמרון. הבריטים החליטו לנסות לפתוח, בתקווה שיעבור בשלום. מוקדם לקבוע אם הניסוי הצליח. ישראל לא בדיוק החליטה. לא השבוע. אלא שמול הקורונה, גם אי־החלטה היא סוג של החלטה.

סטיית תקן

1. על פי נתוני אתר המדד, ציון האמון בשרת החינוך עומד על 5.35 (מתוך 10), גבוה משל שר הבריאות ושל ראש הממשלה (שניהם עם 5.07). שר האוצר נכנס לדיוני התקציב כשהציון שלו נמוך משל כל שאר השרים (4.07). שר הביטחון מבקש עוד תקציב, וגם נהנה מהאמון הכי גבוה לעומת שאר חברי הממשלה (6.68).

2. סקר שביקש מהציבור לדרג את נשיאי ארה"ב בכל הזמנים הציב את הנשיא המכהן ג'ו ביידן במקום ה־11.

3. האמריקאים שאלו שאלה מעניינת (סקר של פיו) - האם הצבעה בבחירות היא "זכות בסיסית של כל אזרח שאסור להגביל אותה", או שמא "זכות שבאה עם אחריות ואפשר להגביל"? רוב גדול של דמוקרטים אומרים "זכות בסיסית". רוב גדול של רפובליקנים מעדיפים "זכות עם אחריות". המחלוקת איננה פילוסופית, זו מחלוקת על האפשרות של מדינות לתבוע מאזרחים עמידה בתנאים מסוימים כדי להצביע (נגיד, הצגה של תעודה מזהה).

4. בגרף המצורף רואים את רמת המתח העולמית. אבל מיהן המדינות שאזרחיהן היו הכי מתוחים בשנת 2020? עיראק, לבנון, פרו, מצרים, תוניסיה, קונגו ואיראן.

השבוע השתמשנו בנתונים מתוך אתר המדד, גאלופ, פיו, "וושינגטון פוסט", ourworldindata.org, אתר משרד הבריאות, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה