בעקבות פוסט שפרסמה בפייסבוק בזמן הבידוד, בואנוס, בת 31 מירושלים, במאית תיאטרון, יצרה קשר עם חולים אחרים, שסיפרו לה על הימים הקשים שאחרי המחלה. “הייתה בינינו אחוות מצורעים", היא אומרת. “שמעתי מהם על שכנים שהזמינו משטרה לאחר שראו אותם יוצאים מהבית לאחר החלמתם, וביזו אותם ברחוב. על חברים וקרובים שעדיין נרתעים מלהיפגש איתם, כאלה שביקשו לראות אישור ממשרד הבריאות שהם אכן בריאים. על דיירים שתלו שלט על לוח המודעות בבניין, ובו חשפו את פרטיו של דייר שחלה בקורונה ועוד".
בואנוס נדבקה בקורונה בחודש יולי, וכשהופיעו תסמיני המחלה, כולל חום ושיעולים, היא הכניסה את עצמה לבידוד והתקשרה לרופא קופת החולים לבקש בדיקה. מאחר שלא ידעה עדיין שנחשפה לחולה מאומת, הרופא סירב לאשר בדיקה בטענה שמדובר כנראה בווירוס שיחלוף בתוך 24 שעות. “כעבור יומיים, כשהרגשתי טוב ובהסתמך על אבחנת הרופא, יצאתי מהבית ובמהלך אותו סוף שבוע פגשתי לא מעט אנשים", היא מספרת. “למחרת קיבלתי הודעה שנחשפתי לחולה מאומת ונכנסתי לבידוד. באותו ערב, כשאיבדתי את חוש הטעם והריח, היה לי ברור מה תהיה תוצאת הבדיקה שאושרה לי והסתחררתי מתחושות נוראיות של מתח, חרדה ואשמה".
ביולי האחרון הוציא משרד הבריאות הנחיות חדשות לתקופת השחרור מבידוד, שבהן קיצר את תקופת הבידוד וההחלמה של החולים. כך למשל, חולים ללא סימפטומים יכולים להשתחרר מהבידוד בתום עשרה ימים מהבדיקה החיובית לקורונה, וללא צורך בבדיקות נוספות. מדובר בבשורה טובה לחולי הקורונה, אך גם מורכבת למחלימים או למי ששוחררו מבידוד, שעתה מתקשים עוד יותר לשכנע את הציבור שאינם מהווים עוד סכנה.
כשהגיעה התשובה החיובית שחלתה, היא נכנסה לפאניקה. “לא ידעתי כיצד לעכל את הבשורה המרה", היא מספרת. “הכנסתי את עצמי לבידוד, התקשרתי למקום העבודה ולכל הרבים שהייתי איתם במגע. אני פעילה מבחינה ספורטיבית ומשתתפת בקבוצת תיאטרון. הכנסתי לפחות 100 אנשים לבידוד. שמונה מהם חלו. הרגשתי אחריות ואשמה כמדביקת־על". גם המסרים שהיא מקבלת מהסביבה משאירים אותה פגועה. למשל, הזמנה שקיבלה בתה בת ה־9 למסיבת יום הולדת של בת כיתתה, בוטלה לאחר מכן. “אני מציעה שהבת שלך לא תגיע למסיבה", אמרה אמה של הילדה לפרסלר.
“כשחליתי, הרגשתי שגזירת מוות נחתה עליי, שמישהו סימן את דלתי כמו במגיפה בזמן התנ"ך", היא מספרת. “הרגשתי מצורעת, שתכף יסקלו אותי. אני מלקה את עצמי, סובלת מאשמה כלפי משפחתי ואנשים אחרים שחשפתי לקורונה. למרות שאני אוהבת להיות בפרונט, אני עדיין מסוגרת, מגביהה את החומות סביבי. אף שזכיתי לתמיכה ואנשים התקשרו ושלחו מתנות ואוכל, עדיין אני חוששת מתגובות הסביבה. הרגשות השליליים מתעצמים והחולשה הפנימית מתגברת ומשפיעה גם על הפיזיות שלי".
ימים אחדים לאחר שחנה ואזנה, 54, במאית ומנהלת אמנותית של חממה ליצירה של נשים חרדיות, נדבקה בקורונה ונכנסה לבידוד בביתה ברמת גן, הציעה לה בתה לעבור ולהחלים במלון קורונה. “בהתחלה ממש נעלבתי, חשבתי שגם בבית שלי רוצים לשלח אותי לארץ המצורעים", היא מספרת. “כשנרגעתי, הבנתי שבתי צודקת והגליתי את עצמי למלון קורונה בבאר שבע. התחברנו תחת אותה הצרה: מצורעים שמהווים סכנה לחברה ומבודדים ממנה. המחיצות נפלו, ואנשים נפתחו וסיפרו את סיפור חייהם, איך וממי נדבקו, רגשות אשם על שסיכנו אנשים יקרים להם. אחת הצעירות, למשל, סיפרה שהדביקה בקורונה את סבתא שלה, שסובלת ממחלות רקע רבות, והיא חיה עם רגשות אשמה חונקים שסבתה תמות בגללה. במשך שמונה ימים במלון הקורונה הייתי חולה בגיהינום, שבעצם היה גיהינום סבבה".
ואזנה כואבת גם את מצבו של עולם התרבות. ערב הקורונה השיקה הצגה חדשה, “בלוק 30", שהועלתה בתיאטרון יפו ולאחר שלוש הצגות ירדה מהבמה. “אני מוכת צרעת פעמיים, ממחלת הקורונה ובעולם התרבות", היא אומרת.
רק בחלוף ארבעה ימים מאז שוחררה מבידוד, העזה תהילה שוורץ, 37, מקיבוץ מעיין ברוך, לצאת מביתה כדי לאסוף את ילדיה הקטנים מהגנים. “בעלי היה בעבודה וקבע לי עובדה", היא אומרת. לרגל כך התלבשה שוורץ בבגדים חגיגיים ויצאה בראש מורם לכיוון הגנים. “אנשים נופפו לשלום מרחוק, אחרים מיהרו לרדת מהשביל, וכל מי שהלך בלי מסיכה, אוטומטית עטה את המסיכה כשהבחין בי", היא מספרת.
שוורץ נדבקה בקורונה במקום העבודה. “אכלנו יחד צהריים עם עובדת שהייתה חיובית לקורונה", היא מספרת. “לצערי, לא הקפדנו על ההנחיות, אבל לא דאגתי". במהלך חודש יולי התבשרה שוורץ שתוצאת הבדיקה שלה חיובית. “נכנסתי להלם טוטאלי", היא מספרת. “תרחישי אימה רצו לי בראש, שאני הולכת למות ולהרוג את בני משפחתי, את חבריי והקולגות שלי".
את 14 ימי הבידוד העבירה ביחידת ההורים בדירתה הקיבוצית, כשבעלה ושני הילדים מתבודדים בחלקו השני של הבית. מרבית עמיתיה לעבודה נכנסו אף הם לבידוד, כמו גם חברי הקיבוץ. “אני מאמינה בשקיפות, ולכן דיווחתי למזכירות הקיבוץ שחליתי בקורונה כדי להסיר חשד מיתר ההורים בגנים, אבל לא תיארתי לעצמי שזה יחזור אליי כבומרנג", היא אומרת. “חששתי במיוחד שיחרימו את הילדים שלי, שלשמחתי תוצאות הבדיקות שלהם ושל בעלי היו שליליות. אם לחלות, אז עדיף בקיבוץ שיש בו קהילה תומכת. אבל מה שאני חוויתי מהציבור, לאו דווקא בקיבוץ, משול למוות. כל פוסט שני ברשתות החברתיות מתייחס בחרדה לחולי הקורונה. זה סרט אימה. ההיבט הרגשי מאוד עוצמתי. מחשבות טורדניות בלילות, ובעבודה אני נועלת את עצמי בחדר, מקיימת פגישות רק בזום. הפחד מנהל אותי. אני שוטפת ידיים בתדירות גבוהה. כועסת על אנשים שאננים שמזלזלים בהנחיות והולכים בלי מסיכות".
כשאברהם (שם בדוי) חזר לעבודתו במכון מחקר מדעי, כחודש לאחר שחלה והחלים מקורונה, הוא נתקל בקבלת פנים צוננת מעמיתיו. במסדרונות המכון עדיין ריחף כעס על חוסר האחריות שגילה, לתפיסתם, כשהתייצב בעבודה למרות שחש ברע וחומו עלה. 30 מחבריו למחלקה וממחלקות נוספות נכנסו לבידוד, ובכך נגרמה פגיעה משמעותית בעבודה. לדבריו, בשיחה עם שניים מעמיתיו, הם הביעו כעס רב והאשימו אותו בכך שנדבק במחלה.
“בפרוץ המגיפה מקבלי ההחלטות העבירו מסר בעייתי לציבור כאילו ש’קורונה שווה למוות’", אומר פרופ’ מולי להד, נשיא מרכז “משאבים" במכללה האקדמית תל חי. “אנשים שתוצאות הבדיקה שלהם חיובית הרגישו כאילו התבשרו שהם חולים במחלה סופנית. בעקבות כך התפשטה הדחייה של חולי הקורונה על ידי החברה. החולה שהחלים חש מוקצה ומסתובב עם אות קין".
לדברי פרופ’ להד, כשליש מהמחלימים מקורונה שחוו אימת מוות, סוחבים תחושות פסיכולוגיות של עייפות ותשישות שמגבירות אצלם את הדיכאון. “הם אומרים לעצמם: ‘לא חזרתי לעצמי, אני לא מרגיש בריא וייתכן שהמחלה מוסיפה לקנן בי, ואני מסכן את החברה’", הוא אומר. “מי שחווה טראומה חש אשמה, בושה וכעס. הוא נובר בהתנהגותו בעבר, בטוח שלא נהג לפי ההנחיות, כועס על עצמו על שסיכן גם אחרים. רוב התחושות אינן רציונליות".
התרעות פיקוד העורף