מאז לכתו של יהונתן גפן ולקראת יום העצמאות עלו בי כמה הרהורים. ראיתי בעצב כיצד מידרו ושפטו את יצירתו של גפן בערוצים השונים ובמדיות השונות, וחשבתי לעצמי כי עד לפני כמה שנים היצירה של הכותב היא היא שהייתה העיקר, היא זו שהתנוססה מעל אישיותו ודעתו הפוליטית ולמעשה כל השאר נחשב היה לרכילות או לכל היותר לסיפורי שוליים.
בכלל, אם נגלגל לרגע את ההיסטוריה של המדינה נמצא שגם אמנים ושירים שנשאו עמם מטען פוליטי, זכו להערכה ואהדת הכלל מימין ומשמאל.
״יהיה טוב" של גפן ז"ל - עם ״רק תצאו מהשטחים", דרך כיכר השוק הריקה ב"ירושלים של זהב" של נעמי שמר (שגרר שיח ואף קיבל ביצוע 'מתקן' עם ״ירושלים של ברזל ע״י מאיר אריאל) לא נשכח את ״אל נא תעקור נטוע״ מימין ואת השיר שייצג את ישראל בארוויזיון עם השורות - ״אחד אומר שנגמרים לו השמיים כשיש מספיק אוויר למדינה או שתיים״ ואם נעמיק נמצא דוגמאות רבות נוספות. כל שורה כזאת מביעה עמדה ותפיסת עולם ועדיין שרו את השירים הללו בקיבוצים ובהתנחלויות כאחד.
רבותיי, הקצנו! מדובר בנכסי תרבות שלא שווה לחלקם בין ימין לשמאל תוך שאלה מדירים את אלה ולהפך. כמי שמייצג משהו בזמר העברי לא עובר שבוע מבלי שאנשים ניגשים אלי ומתגעגעים באזניי אל השירים ההם - שירי הביחד, ״העפילו העפילו אל ראש ההר העפילו״ או לביחד מסוג אחר - ״יש ערימה של חבר׳ה על הדשא״. אני מבין לליבם. בזמנים של שסע ופילוג הלב דורש ומתעקש.
מערכת זכרונותיו של האדם המעט ותיק ודאי מעלה ומציפה אותו בתמונות מתוך תכניות הטלויזיה של הערוץ ההוא, הבודד, תמונות בשחור לבן בו ישבו על שרפרפים מיטב אמני ארצנו עם אופנת סבנטיז של אוברול ג׳ינס והמון שיער על הראש ושרו ביחד כאילו בתוך הסלון הפרטי שלנו. כולם נראו חברים של כולם, גם אם חשבו אחרת זה מזה, והחברותא הזו פיעמה את מעשינו כיחידים וכקבוצות מבלי ששאלנו מי חושב מה.
תחושתי בימים אלו היא שיש יותר ביקוש למופעים ולמפגשים בהם ניתן לשיר ביחד את השירים ההם עם המנגינות המלודיות. נפש האדם מבקשת מלודיה כדי לנוח עליה מעט, אוזנו של האדם מבקשת מילים שיחליקו אליה ודרכה אל הלב, הלב כבר יודע לתרגם את מה שהאוזן הגישה לו. האם המילים ליטפו אותו? הרעישו אותו? קוממו אותו?
מאחר וחלק נכבד ממקצועי הוא לימוד שירים, אוכל לספר לכם עד כמה קשה לי ללמוד שיר שמילותיו חלשות, שאין בו ליריקה, חריזה נעימה, מסר או סיפור נחמד. אני יורק דם בסוג של שירים כאלה ובדרך כלל מניח להם מתי שהוא.
חברי שייקה לוי (גשש) מתעקש שהמנגינה היא שקובעת ולדוגמא מביא את השיר שהגשש מבצע, מן ניסוי שעשה יוסי בנאי שכתב מילים סתמיות שאין קשר ביניהן למנגינה התופסת והמתגלגלת של יאיר רוזנבלום:
״כלב נובח פוחד לישון
חצי ירח חורץ לשון
פנס ברוח ספסל בגן
חצי תפוח ואת לא כאן״…
הפזמון טוען כי המנגינה היא שקובעת. והנה השיר הצליח למרות המילים הסתמיות ושייקה חוגג את נצחונו. אני יכול להסכים שהמנגינה קובעת יותר מהמילים ובכל זאת שיר עם מילים סתמיות יתקשה להישאר לאורך זמן בתודעה מאשר שיר עם מסר אף שלעיתים יוצר מחלוקות. היוצרים הגדולים הביאו עמם מסר והשאירו חותם.
כשהחבורות שלנו מבלות אנחנו יודעים כי בילוי טוב צריך לכלול שירה. גם כשאנחנו יושבים מעטים בבית קפה, מתי שהוא נזמזם בלחש כמה שירים כמזון לנפשנו ומזור לליבנו.
כמה טוב היה לה לממשלה הזו להתכנס מעת לעת ופשוט לשבת ולשיר. יתכן שהיו נזכרים דרך השירים מדוע הגענו לכאן, מהי המטרה ומהו הרצון העז להיות עם חופשי בארצו.
טובי יוצרנו מכל הקשת הפוליטית הניחו מסילות לדרך, ראו את החזון (כל אחד בדרכו והשקפתו) וטעות תהיה אם בשל השקפתם נתעלם מיצירתם וזכרם.
השירה בכוחה לעשות פיוס לאומי.
שירו, שירו, שירו.
משה להב - הטיש הגדול הוא אמן זמר עברי