מאז שהוא זוכר את עצמו, ההומור היה חלק בלתי נפרד מחייו של ננסי ברנדס. יתרה מזאת, הוא היה עבורו חבל הצלה. “הייתה לי ילדות אומללה, ההורים שלי לא בדיוק ידעו איך להתמודד איתי ואיך לגדל בן יחיד", הוא מספר. “הם רצו להתגאות בי ולא נתתי להם סיבה, כי הייתי גם התלמיד הכי גרוע בבית הספר. הם גרמו לי להרגיש שאני אכזבה".
כבר בגיל 5 גילה ברנדס את ההומור ככלי הישרדותי. “הבנתי שאם לא אשתמש בהומור כדי להצחיק אותם או את הסביבה, לא אצליח להתחבב עליהם ולהתחבר אליהם", הוא נזכר. “בכל תקופת בית הספר הייתי ‘ליצן הכיתה’ והפרעתי למורים. זרקו אותי מיותר מ־12 בתי ספר. ההומור היה הדרך שלי לגרום לאנשים לאהוב אותי".
“כמו בבית סוהר"
ברנדס (עוד רגע בן 77), שנולד וגדל בבוקרשט שברומניה, מצא נחמה לא רק בהומור אלא גם במוזיקה. בגיל 4 החל לנגן בפסנתר ולימים אף למד בקונסרבטוריון ומחזיק בתואר שני בניצוח. לפרסומו הראשון בארץ מולדתו זכה בגיל 12 כקלידן וכמעבד להקת הרוק Rosu Si Negru (“אדום ושחור") שהוקמה בשנת 1964 ונחשבה לתשובה הרומנית לפינק פלויד. “הלהקה שלנו הייתה מאוד מפורסמת, וכבר בגיל 13 הייתי ‘סטאר’. זו הייתה הערצה לא נורמלית. לא מזמן עשינו איחוד של הלהקה ברומניה והאצטדיון היה מפוצץ".
בשנת 1975, למרות ההצלחה, התשוקה שלו לישראל גרמה לו לעזוב בשיא הקריירה את רומניה ולעלות לארץ. “זה היה רגע מאוד כואב, כי בערב האחרון, לפני שעזבתי את הלהקה הופענו בפני 50 אלף איש. למחרת, כשנחתִּי בישראל, הייתי כלום ושום דבר. אפס. מצאתי את עצמי במועדון לילה ביפו כמו חולדה שמנגנת פסנתר בחושך. אם באותם רגעים לא הייתי מנתק באופן טוטאלי את העבר העשיר ברומניה, לא הייתי מתקדם. אמרתי לעצמי שלא הייתי כלום ברומניה ועכשיו אני מתחיל מהתחלה. אם לא הייתי עושה זאת – הייתי הולך לאיבוד".
לאורך שנות ה־70 ניגן ברנדס עם מיטב כוכבי התקופה, בהם אילנית, אבי טולדנו, ריקי גל ויוני נמרי. בשנת 1981 הקריירה המוזיקלית שלו כמעבד, כמפיק וכמוזיקאי תפסה תפנית חדשה, כשהוא הוזמן לעבד את שירו של שימי תבורי “משה" בפסטיבל הזמר המזרחי.
“זה היה רעיון של הגאון הזה, אשר ראובני, שצלצל אליי יום אחד ואמר לי שתבורי הלחין שיר לפסטיבל וביקש שאעבד אותו", משחזר ברנדס. “השיר זכה במקום הראשון. כך בעצם הכרתי את שימי והתחלנו לעבוד ביחד ומאז אנחנו בלתי נפרדים. מה שכן, ברגע שהתחלתי לעבוד עם שימי, זהר ארגוב, חיים משה, מרגול וכו’ נוכחתי לראשונה לדעת שיש דבר כזה ‘מזרחים’ ו’אשכנזים’, זה מאוד קומם אותי. לא ידעתי שקיים דבר כזה. לא ידעתי שיש שתי קטגוריות של מוזיקה, שמוזיקה מזרחית היא ‘מוקצה’ ומוזיקת פופ היא ‘סוג א’. אני אדם שאף פעם לא עושה איפה ואיפה אלא אני מאוד שוויוני, לכן החלטתי להביא את הידע שלי במוזיקה בלקנית ובמוזיקת רוק לתוך המוזיקה שכונתה ‘מזרחית’. עבדתי על כולם, כי באף אחד מהשירים שעיבדתי אין מוזיקה ‘מזרחית’. קח את ‘הפרח בגני’ של זהר ארגוב שעיבדתי - אין שם שום דבר מזרחי. גם לא ב’בדד’".
“יודע להצחיק"
לאורך שנות ה־80 נחשב ברנדס לאחד המוזיקאים העסוקים בישראל: מלבד העבודה עם ארגוב, חיים משה, תבורי ומרגול, הוא גם עיבד שירים לאירוויזיון (“הורה" של אבי טולדנו, “חי" של עפרה חזה ו"דרך המלך" של גילי וגלית), לדורון מזר את האלבום והלהיט “אני חוזר הביתה", ליהורם גאון את האלבום “בפרדס ליד השוקת", לבעז שרעבי את “הלוואי", לרון שובל את “לפעמים" - ואף הלחין פסקולי סרטים (“נשיקה במצ"ח", “אבא גנוב 2").
“הגיתי פורמט שאין לאף אחד, כי מאז ומתמיד רציתי להיות שונה ולא להיות דומה לאף אחד, אז המצאתי הומור משולב במוזיקה. התחלתי עם זמרת אופרה, זה נמשך עם עוזי פוקס ואחר כך עם תבורי, שהציע בעצמו שנעשה מופע משותף שבו אצחק עליו מההתחלה ועד הסוף. רצנו עם למעלה מאלף הופעות בארץ ובחו"ל. עכשיו אני מופיע עם דודו פישר. מה שמיוחד במופע שלי הוא שהוא משלב בין מוזיקה ברמה גבוהה ביותר להומור, כשההומור שלי הוא אוטוביוגרפי. כולו נכתב רק על דברים שקורים לי. אני אוהב לצחוק על עצמי".
ב־2016 עלה ננסי ברנדס לכותרות כאשר חיידק אלים שתקף אותו הוביל לקריסת מערכות כללית. אחרי חודש במצב קריטי ועוד שלושה חודשי שיקום, הוא הצליח להתאושש.
התרעות פיקוד העורף