זה לא סוד שענף התרבות הוא תמיד הראשון להיסגר בעתות מלחמה או וירוס גלובלי (קרי הקורונה), וגם האחרון להיפתח. בשלושת החודשים האחרונים מאז שפרצה מלחמת “חרבות ברזל”, אמני הבמה הרבו להופיע (ועדיין) בפני מפונים, פצועים וכמובן חיילים. בשבועות האחרונים נדמה שהענף לאט־לאט מתאושש, אם כי עדיין בזהירות ובהדרגתיות - הצגות תיאטרון חוזרות לבמות, מופעי מוזיקה וסטנד־אפ חוזרים להיכלי התרבות ולאולמות הגדולים, והמועדונים השונים פתחו שוב את שעריהם. למרות זאת, המופעים הגדולים ורבי־המשתתפים בפארקים טרם חזרו לשגרה, הופעות גרנדיוזיות ומלאות שמחה ופירוטכניקה עדיין אינן מתקיימות ונעשה תהליך מסוים של התאמת המופעים למצב. בעוד המלחמה עדיין בעיצומה, נשאלות שאלות רבות בענף לגבי “היום שאחרי” וכמה זמן ייקח עד שנחזור לשגרה הרגילה כמו לפני ה־7 באוקטובר.
בשבוע שעבר הציף הזמר איל גולן את הנושא, בפוסט שפרסם באינסטגרם ובו ביקר את החזרה המהירה לשגרה: “אני מרגיש שזה עוד לא הזמן. אני יכול רק להבטיח לכם שכשזה יקרה, זו תהיה חגיגת ניצחון אחת גדולה כמו שלא חגגנו מעולם”.
בין אמנויות הבמה יש ענף שהתעצמותו באה לידי ביטוי ביתר שאת בתקופת המלחמה ובייחוד בימים אלה, דבר שמשליך גם על העתיד - הסטנד־אפ. “הסטנד־אפ כבר חזר ביג טיים, ויש תחושה שרוצים את זה יותר מתמיד”, אומרת הסטנדאפיסטית חגית גינזבורג. “אני כן רואה שיש סטנדאפיסטים שכותבים חומרים ובדיחות חדשות על המלחמה, ושמעתי מעט מחברים שיש בדיחות שהם אינם יכולים לספר, כמו בדיחות על חמאס וכו’, אבל זה מאוד מינורי. בגדול יש חופש מאוד גדול ואני חושבת שגם העובדה שהמון מאיתנו התנדבו והופיעו בפני לוחמים ומפונים, וראו שלמרות שאנחנו חבורת סטנדאפיסטים חדלי אישים, יש לנו מה לתרום, זה מאוד חיזק את האמונה באמנות הזו. מועדוני הסטנד־אפ עכשיו מפוצצים, וכל ערב שאני מגיעה להופיע בו המקום מפוצץ וזה לא בהכרח היה פעם. זה רק ילך ויגדל. אני מרגישה שיש עכשיו הרבה יותר דחיפות להגיע לסטנד־אפ וזו המגמה גם ליום שאחרי. בקורונה, למשל, פתחו את המקומות בהדרגתיות ואנשים חששו ללכת לאולם, והם גם צרכו את הסטנד־אפ דרך הטלוויזיה. במלחמה זו המועדונים היו סגורים חודשיים וחצי, ובגלל שהאבל הקולקטיבי כל כך גדול והטרגדיה עצומה אז יש צורך דחוף של אנשים לבוא ולצחוק, וזה מאוד מורגש. יש גם סוג של הכרת תודה מאוד גדולה של אנשים על זה שאפשרת להם לצחוק. זה הבדל מאוד מהותי בין הקורונה ובין המלחמה”.
גינזבורג מעידה כי כמה שבועות אחרי ה־7 באוקטובר עדיין היו בה חששות לגבי גורלו של מקצוע הסטנד־אפ בתקופת שבר כל כך גדול. “הייתה דאגה מה יהיה עם המקצוע שלנו, והבנתי שאחרי אסון התאומים נוצר צורך מאוד גדול לסטנד־אפ, וגם פה מתחילים להעריך ולהבין את החשיבות של האמנות הזו בייחוד בימים אלה", היא אומרת. "אנשים באים לצחוק ויודעים שלא יהיה משהו מטרגר. נורא קשה ומוזר לי להגיד את זה, אבל אני מרגישה פריחה של הענף וחושבת שהיא תתעצם. אנשים רוצים לבוא, לצחוק ולא להפעיל את המוח אחרי שהם כל היום רואים חדשות”.
החומרים שבהם הסטנדפיסטים עוסקים מושפעים מן הסתם מהמלחמה. “יש מקום בסטנד־אפ להומור שחור, גם על המלחמה, אבל יש אזורים שלא מתקרבים אליהם, לפחות ממה שאני רואה אצלי ואצל החברים שלי", אומרת גינזבורג. "יש דברים שלא צוחקים עליהם, לא רק כי זה לא לגיטימי אלא כי גם אנחנו לא רוצים לצחוק על נושאים שעדיין מאוד כואבים. יש דברים מגוחכים בסיטואציה שאנחנו נמצאים בה, לא חסרים חומרים, רק על ברהנו טגניה אני יכולה לדבר רבע שעה. אבל יש דברים שברור שלא תצחק עליהם”.
התרעות פיקוד העורף