עלילת "טור פרידה", סרטו של הבמאי רוני ניניו, שיצא בסוף השבוע להקרנות על 30 מסכים ברחבי הארץ, נעוצה בתקופת הקורונה. על רקע אחת ההפגנות נגד הכוונה להפיכה משטרית צץ מאפלולית הערב אלמוני, נתקל בעיתונאי בעל טור דעה וסוחף אותו לוויכוח פוליטי נוקב. בעוד שלצופי הסרט מזוהה דרור קרן - שברוב כשרונו נושא אותו על כתפיו - כמגלם דמותו של בעל הטור, רק חובבי תיאטרון מושבעים מזהים בפליאה מסוימת את עירד רובינשטיין, במאי הבית של הקאמרי, כאלמוני דנן.

כשרובינשטיין נשאל מה לו, מי שנחשב כעת כבמאי לוהט בתיאטרון הישראלי עם הצלחות מוכחות כמו "אותלו" ו"אדיפוס" - שבקרוב תעלה בבימויו ההצגה "מי מפחד מ-וירג'יניה וולף?" - ולתפקידו בסרט, שאם ממצמצים בעת הצפייה בו, מחמיצים אותו, הוא משיב: "אני לא מתעסק עם גודל התפקיד כמו עם הזדמנות לומר משהו חשוב בצורה אמנותית בתקופה הקשה של המאבק על הדמוקרטיה לפני שהגיע השבעה באוקטובר. כמי שעסוק בתיאטרון, כשאני בא לשחק בקולנוע, יותר קל לי כשזה בהופעות-אורח בתפקידים קטנים".

כלומר, פעם שחקן - שהרי מהמשחק באת - תמיד שחקן?
"ממש ככה. אני חושב שהקפיצות שלי לעמדת השחקן עושות אותי במאי יותר טוב כשם שהעיסוק שלי בבימוי עושה אותי עושה אותי שחקן יותר טוב. שני המצבים האלה מתכתבים אצלי אם כי הבימוי תופס אצלי יותר פוקוס ומאפשר לי יותר חרות אמנותית. אני במאי שהתחיל במשחק - וכך זה תמיד יהיה איתי, אם כי מחוסר זמן זה מכבר אני מסתפק בהחלפת שחקנים בהצגות של עצמי, כשאז אני פטור מההרגשה שאני גונב להם את העבודה. כשאני מופיע בסרט, זה רק לזמן קצוב וכעין חופשה מהבימוי. השחקן הוא ה'טוש' החשוב ביותר בארגז הכלים שלי. כבמאי אני יכול לפעול בלי הרבה דברים אחרים, אבל אין הצגות בלי שחקנים, שהם הדבר. איתם מתחיל קסם התיאטרון ולכן מאוד מרענן להיות בנעליים האלה".

איך היה עם רוני ניניו כבמאי מול במאי?
"כשאני משחק, אני לא רואה את עצמי כבמאי. רוני הוא במאי שאני מאוד מעריך ואוהב את העבודה שלו. התמסרתי לחלוטין כדי למלא את חלקי בסרט".

תשוקתך למשחק כה עזה שהיית מוכן להופיע בסרט הנוכחי כביביסט נחוש, מה שמן הסתם עומד בניגוד להשקפת עולמך.
"זה לא שבגלל התשוקה הייתי מוכן לגלם אפילו מישהו שונה ממני, אלא שמבחינתי כל הרעיון בללכת לשחק בא כדי לגלם אנשים שונים ממני מפני שנראה לי שזה עושה אותי אדם שלם יותר".

אגב, עיסוקו הצדדי כשחקן הביא באחרונה את רובינשטיין להודו, שהוא, "אדם מטייל בנשמה שלי", טרם ביקר בה מעודו ו"זה היה מהמם".

בימוי סרט בתוכניות שלך?
"זה משהו שאני מפנטז עליו לפעמים. יש בי איזו קנאה בבמאי שכאשר הוא מסיים לעשות סרט, זה נעול. כלומר, כפי שבמאי הסרט הוציא אותו מתחת ידיו, כך הקהל יחווה אותו, בעוד שהצגה היא יצור חי, שאם ימיו ארוכים, צריך לבדוק אם הוא נשמר ברוח שבה נוצר ולתחזק אותו".

לעומת בימוי סרט, האם מושך אותך גם ניהול אמנותי של תיאטרון כדוגמת עמיתך, אודי בן-משה, שהגיע מהמשחק אל הניהול האמנותי של תיאטרון החאן?
"אמנם יש בכך איזשהו קסם, אבל אני מעדיף להתרכז בעבודתי כבמאי הבית של הקאמרי, אם כי נראה לי שגם לזה יגיע הזמן שלו. אני מרגיש שבא לי ליהנות עוד מהתפקיד הנוכחי, המאפשר לי לטפל בחומרים שנראים לי חשובים להעלות אותם על הבמה, מה גם שכמנהל אמנותי נשאר פחות זמן לביים".

כעת, רצות על במות הקאמרי ארבע הצגות בבימויו של רובינשטיין, מי שזכה בעשור הקודם פעמיים בפרס התיאטרון - "אהבה ומגפה", "המלך עומד למות", "הבן של מושיקו הגדול" וכמובן, "אדיפוס". לצידן מוצגות בבימויו שתי הצגות-ילדים בתיאטרון "השעה".

הצגת "אהבה ומגפה", בכיכובם של נטע גרטי ונדב נייטס, נכתבה על-ידי רובינשטיין וכותבים אחרים בתקופת הקורונה על הרקע שלה. האם העלאת הצגות-מקור מודגשת בדף המסרים שלך? - אני שואל אותו.

"זה לגמרי באג'נדה שלי להתייחס לכאן ולעכשיו", הוא משיב. "אני אוהב לספר בתיאטרון סיפור שמעולם לא סופר כשם שאני אוהב לגעת בקלאסיקה כמו 'אדיפוס', מה גם שזה מאפשר להיות עם האצבע על דופק התקופה. הייתי רוצה להגיב על הבמה על אירועי השבעה באוקטובר, אבל מוקדם לעשות זאת כשאנחנו עדיין בעין הסערה. עם כל הכבוד לקלאסיקה לחשוב לי להיות צמוד לאקטואליה, אם כי לפעמים אני זאת דרך הקלאסיקה, בהצגות כמו 'אדיפוס', שהיא מאוד רלוונטית".

כשראיינתי אותך לפני שבע שנים על רקע הצגת הלהיט "במנהרה", שביימת בתיאטרון "גשר", טענת שאינך במאי קומדיות מובהק ולא כך בהצגת "הבן של מושיקו הגדול" מאת גיל ארי כהן.
"עכשיו לא הייתי אומר דבר כזה, מה גם שאני אוהב לצחוק ויודע לצרוך קומדיות. חשוב לי שתהיה קומדיה בכל דבר שאני עושה".

אנקוב בשלושה שמות - גיל פרנק, רמי ברוך, עמוס תמם. איך זה לעבוד עם שחקנים שונים לחלוטין זה מזה?
"וואוו! אתה יכול להוסיף אליהם את קרן מור, נטע גרטי, גילה אלמגור וכמובן, מרים זוהר, שבגיל 92 לא מפספסת רגע על הבמה. כל אחד מהם הוא אישיות מרתקת בפני עצמה עם ההתמסרות הטוטאלית שלהם לתפקידיהם. דוגמה לכך היא קרן מור, קומיקאית שב'אדיפוס' יוצאים ממנה בתפקיד יוקסטה צבעים כל כך דרמטיים. עמוס תמם הוא מעין קפטן של כל הצגה שבה הוא משתתף באיך שהוא מוביל את השחקנים סביבו ודואג לכל פרט".

מכל הצלחותיך עד כה "אדיפוס" היא השיא? 
"אני לא מחלק לעצמי ציונים. זו יצירה שאני מאוד גאה להיות חלק ממנה. אם חשבנו שלא נצליח למלא איתה את האולם הגדול שלנו, עכשיו אנחנו חוגגים בו את ההצגה ה-100 שלה, לאחר שהיא מדברת לקהלים מסוגים שונים".  

כשכתב מי שכתב שהצגת "המלך עומד למות" מאת יונסקו, שהיא ההצגה הגרועה בקאמרי, זה היה כמו מקלות בגלגלים?
"אין ספק שזה לא הדבר הכי נעים בעולם לחטוף כאילו בעיטה בפרצוף, מחיר שגם אותו אני מוכן לשלם תמורת היכולת להגיד דברים על הבמה".

כשכותבים עליך ביקורת רעה, דבר שלא קורה לעתים תכופות, אתה לוקח ללב?
"אני מנסה לא לקרוא ביקורות, כולל הטובות. אני לא צריך שיכתיבו לי את הדרך האמנותית שבה עלי לפעול. כשאני קורא ביוגרפיות על במאים כמו קובריק, קופולה וסקורסיזה, אני מתרשם שאני בחברה טובה, שהרי על כולם נכתבו גם ביקורות נוראיות, שגם אותן צריך לדעת לקבל. אמנם  לא נעים לקום בבוקר בידיעה שמרוחה ביצה על הפרצוף. אם ביקורות, אני מעדיף לקבל אותן מקולגות, אנשים שאני סומך עליהם מבחינה מקצועית".

כעת, רובינשטיין עסוק בתיאטרונו בבימוי הקלאסיקה המודרנית "מי מפחד מ-וירג'יניה וולף?" מאת אדוארד אלבי, כשאפרת בן-צור ומיכה סלקטר יתכבדו להיכנס לנעליהם הגדולות של אליזבט טיילור וריצ'רד ברטון בסרט שהופק על-פי המחזה - ויחד עם אביגיל הררי ותום אבני יתמודדו עם הזכרונות מהפקת המופת של המחזה בהבימה ב-65', בכיכוב מרים זוהר, מישא אשרוב, דליה פרידלנד ואלכס פלג בבימויו הנמרץ של היי קיילוס. 

"מאז שעבדתי בגשר, אפרת - שחקנית שאני מאוד מעריך -  ואני רצינו לעבוד יחד וזה לא הסתייע", הוא אומר. "שנים חיכינו להזדמנות ועכשיו אני שמח שזה קורה פתאום. וכשמזכירים לי את ההפקה ההיא בהבימה, זה מעביר בי רעד והתרגשות".

האם התיאטרון בארץ ממלא את שליחותו, בפרט נוכח המלחמה המתמשכת?
"אי אפשר להגיב במיידי כשיש תחושה שהאדמה זזה לנו מתחת לרגליים כל כמה שעות ואנחנו, האמנים, לא נערכנו לאמירה ברורה. זאת, גם אפילו דרך הצגה כמו 'מי מפחד מ-וירג'יניה וולף?' אפשר להגיד משהו על מה שקורה. כשהפצע הנורא עודנו מדמם, זה טיפה מוקדם להגיד דברים עם סימני קריאה חד-משמעיים".