"בן גביר ליצן, גל"צ לא מה שהייתה פעם": הדס שטייף בראיון פרישה סוער

"הכל התחיל כשבארץ החלו לצוץ מקומונים. החלטתי להקים מקומון לנשים משלי. מקומון קטן, בגודל של תיק צד לנשים, וכך הכל התחיל. שלוש שנים הוצאתי ירחון נשים, היו בו מדורים שאני יזמתי, כמו מכתבים אסורים. כאלה שכותבים ולעולם לא נשלחים. לימים לקחו ב'לאישה' את הרעיון", היא מספרת.

"בהמשך, היו קשיים בלהוציא את הירחון, שערכתי, כתבתי, והפצתי בעצמי. מעריב קנו ממני את השם נשים. לאישה לקחו מדורים, ועברתי לכתוב ברשת המקומונים של ידיעות אחרונות. לפתע מצאתי עצמי יוצאת לשטח, מתחפשת לדמויות שונות, ומספרת את הסיפור. למשל, קטפתי תותים עם פועלות ערביות, חיפשתי עניים בשרון השבע, נכנסתי למכונית שהבריחה ירקות מהשטחים, אבל הביאה לשם זונות לפרנסה, ועוד עוד", שיתפה שטייף על איך התגלגלה לתחום הפלילים.

על ההתחלה שלה ברדיו, סיפרה: "ב-91 בקשו ממני להצטרף לגל"צ. הם חיפשו כתב באזור השרון. כך התחיל הרומן שלי עם התחנה, עד היום. כיוון שאני דסלקטית, דיסגרפית ועם הפרעות קשב, הרדיו היה כפפה ליד. מהר מאוד, התחלתי לשדר את פינת הפלילים בגל"צ, שהפכה לקאלט. סיפורי גנבים ושוטרים מצחיקים, אותם אספתי מתחנות המשטרה בכל הארץ. הפינה היתה משעשעת, עם הומור".

היא המשיכה: "כך במשך 20 שנה. עד שירון דקל שהתמנה למפקד גל"צ, החליט להעניש אותי וקבר אותה. למה להעניש? כי הוא הכניס פוליטיקה לתחנה. היה לא ישר, בלשון המעטה, והובלתי מרד סמוי נגדו. כיוון שלא יכול היה לפטר אותי, מצא דרך להעניש אותי לכאורה. בעצם? העניש את התחנה. כי לפינה ששודרה בחמש דקות לשמונה, היה שיא של האזנה. ילדים שהיו בדרכם לבית הספר היו צרכנים מכורים".

"'הנה מוטלות גופותינו שורה ארוכה', אלה מילות השיר שהן כמו שק על גבי לעד. כמות הנרצחים, ההרוגים שנאלצתי לראות, גופות כולל של ילדים מפגועים, ילוו אותי לעד. אז זהו, צריך לקום וללכת. הבטחתי לעצמי מאז ואני מקיימת, שאני לא אהיה מאלה שמפחדים להניח את המיקרופון או המצלמה. זה הזמן לתת לדור הצעיר, לקחת מושכות. אבל אהיה בשבילם לכל סיוע שיידרש. הנסיון שלי, הוא גדול, גדול מידי.

"דבר נוסף מטריד ושגם הוא חלק מהחלטתי ללכת - התקשורת היום, היא לא התקשורת הקלאסית, האמיתית שאליה נשאבתי. על זה אני יכולה למלא עמודים. גם גל"צ, היא כבר לא מה שהייתה פעם. מה שעובר על אמצעי התקשורת, עובר גם על התחנה. דבר אחד נשאר מאז ולתמיד, אהבתי לחיילים. הם באמת באמת אהובים עלי. המפיקים, העורכים הצעירים, הכתבים, הם היו שווים כל רגע שנשארתי. הייתי רק משנה את דרך ההכשרה שלהם. ולא אוסיף".

"הסרט שהוא כמעט סרט קולנוע מספר את הסיפור שלי כמי שנלחמה כל חייה בהטרדות מיניות בעיקר במקומות עבודה. כל הפרשות הגדולות שחשפתי בחיי העיתונאים, עוד טרם me too יסופרו בסרט. הקשיים, המאבקים. מפרשת עמנואל רוזן, הייתי הראשונה אי פעם ששידרה נגד קולגה, ועד פרשת אפי נוה, שעוד תלווה אותי שנים אחרי הפרישה. פרשה שעוד ידובר בה רבות. עיתונאית שהצדק הוא נר לרגליה, ולכן לא בקונצזוס, ומוצאת את עצמה, אני כמובן, במלחמות אין סופיות. בעצם? הרבה יותר ממה שיכול סרט להכיל.

"אני לא מרגישה שחוקה, אני מסוגלת לרוץ בשטח עוד שנים ארוכות. אבל כפי שאמרתי, יש זמן שצריך ללכת. ועוד ארוץ בשטח לא מעט, הרי אני עם אף ארוך שלא נותח, והכל מסקרן ומעניין אותי. אני רואה, לא מסתכלת, רואה מה שאנשים אחרים לא רואים, תרתי משמע. ורוח, גוף ונפש לא ניתן לכבות. גם לא הגיל".

"אחרי עשרה ימים של גיהנום, החלטתי לעלות צפונה. היה חסר לנו כתב שטח. אף אחד לא שלח אותי, לא ביקש ממני, אני על דעת עצמי הגעתי, מצאתי משפחה מדהימה, שנתנה לי צימר לגור בו בבית הלל. במקרה, וכך נשארתי כמעט שבעה חודשים, משדרת מלחמה בצפון. כתבות צבע כל בוקר בגלי צה"ל. אף אחד לא ביקש, אני הרגשתי שזה התפקיד שלי, להביא את קולות הצפון למרכז. בזה אני גאה. לא בשום סקופ או סיפור. בזה שאני גם בגילי, יודעת ששטח זה מהות העבודה".

היא מוסיפה: "אין עיתונאי שלא מופעלים עליו לחצים, זאת המהות. להוריד אותך מסיפור טוב, אבל רע למסוקר, ועוד. חוק אחד יש לי. אני מחויבת למקור שלי. אם הוא מתחרט ולא רוצה שהסיפור שנתן יפורסם. הוא לא יפורסם, גם אם הוא הסקופ הכי גדול לאותה שנה, או בכלל. אין סוף סיפורים איבדתי ככה. אבל? נשארו לי מקורות מאמינים. וזה שווה. הלחצים הכי כבדים, שהופעלו עלי אבר, היו מצד ירון דקל. עשה הכל כדי שפרשת סילבן שלום לא תפורסם. וגם על זה פרק שלם בנפרד".