במקביל להתפתחותה המקצועית, החלה ירון להתקרב אל הדת ונעלמה מהנוף התקשורתי. בשנת 2007 ראה אור ספרה הראשון "מקימי" בהוצאת עם עובד. בשנת 2013 עובד הספר לסדרת טלוויזיה בכיכובם של יעל פוליאקוב והזמר מוקי עבור הוט. בשנת 2014 השתתפה ירון־דיין בדוקו־ריאליטי של רשת "שש אמהות". בשנת 2016 ראה אור ספרה השני של ירון־דיין, "שירה גאולה", בהוצאת עם עובד.

ירון־דיין נשואה ליובל דיין, ולזוג שבעה ילדים. היא מתגוררת ברמת בית שמש ועוסקת בהנחיית ערבי נשים ובמתן הרצאות, ומפרסמת טור קבוע בירחון "פנימה" לנשים דתיות. היא גם מלמדת במרכז ההרצאות "התהוות" שהקימו בני הזוג בתל אביב.






 

האם היום, לאור גילך וניסיונך, ישנן יצירות מוקדמות שלך שהיית שבה אליהן היום בדיעבד ומשנה אותן, ומדוע?

"אני לא מסתכלת אחורה. לא קוראת מה שכבר פורסם, לא חופרת לעצמי במגירות. לא מתייסרת על דעה שהחזקתי בה פעם והיום כבר לא. רוצה לחיות עכשיו. ככלל, בחיים אני משתדלת לקבל על עצמי את המחשבה שמה שנעשה כבר, נעשה בהשגחה, וגם אם הוא רע, הוא יתהפך לטובה, והיה הדבר הנכון והמדויק ביותר באותו הרגע. על כל מה שעברתי בחיים, וכמו בחיים גם ביצירה, אני אומרת: 'אם יהיה זה שנית, אל יהיה זה אחרת. יהיה כך, כך יהיה, אות באות'. ולמה? כי החיים הם התסריט המדהים ביותר שנכתב אי פעם. וכי הטעויות שעשיתי עשו אותי מה שאני יותר מאשר ההצלחות שלי. מעבר לעובדה שפשוט מספרית ועובדתית היו יותר כישלונות. כל כישלון או פספוס או חוסר דיוק קירב אותי אל עצמי ואל המטרה ממש כמו בתותחנים".
 

יש לך דוגמאות לשגיאות כאלה שיצאת מהן מחוזקת?
"יש דברים טכניים שמצחיקים אותי. למשל, ב'מקימי' יש קטע על חבורת גולשים. שנה אחרי שהספר יצא קיבלתי מייל מגולש מקצועי שאהב נורא את הספר, אבל העיר לי שנפלתי בטעות קטנה שאף גולש לא היה טועה בה - כיוון הרוח שתיארתי הוא בדיוק הפוך לכיוון הרוח המבורכת בשביל גולשים. מזל שרוב הקוראים בורגנים שיושבים על ספות יותר מאשר עומדים על גלשנים.
 

"אבל ברמה היותר עמוקה ורעיונית, אני לא קוראת לזה שגיאות. אני נהנית לקרוא את המילים שלי מלפני עשר שנים. נהנית מהתמימות שהייתה לי לפני עשר שנים. נהנית אפילו מהריח שלה שמחזיר אותי לסטייט אוף מיינד מלא אמונה ואור. אני לא שם היום. החיים הם מרוץ של כוח, והדרך מתפתלת. אני באמצע שנות ה־40 לחיי, ככה שהרבה דברים בנפש קמלים ונעלמים, ובמקומם צומחים נבטים ראשונים של בגרות שגם אותה אני מחבקת ורוצה לאהוב"
 

האם את חשה שהבגרות עלולה לטשטש את האמת שלך?

"האמת היא אמת, והיא נצחית. השאלה איך משתמשים בה. רבי נחמן מברסלב ביקש מאיתנו לא להשתמש בה כמו מקל שאיתו אנחנו מרביצים לכולם, אבל כאלה הם הנעורים. אפשר את אותה אמת לקבל ברוך, בקבלה עצמית, בחמלה, בעין טובה. ובעיקר בהבנה שאני לא יודעת את רוב הדברים שביקשתי לדעת, להפך. ככל שאני לומדת יותר וככל שהחיים עוברים עלי יותר, ככה אני יודעת פחות. וכך ראוי. אם לא קנינו קצת ענווה בעולם הזה, אז מה קנינו?"


 

"זה שיתק אותי לכמה שנים כי לכולם היו ציפיות" 

 

את ספרה הראשון פרסמה ירון־דיין, כאמור, ב־2007, רק לאחר שחזרה בתשובה, אבל לדבריה הצורך לכתוב בער בה שנים רבות לפני כן. "אני כותבת מאז שאני זוכרת את עצמי", היא מספרת, "בעיקר שירה. נערה בת 14 גונבת לאמא שלה סיגריית מונטנה מגעילה ויושבת במטבח ליד השולחן עם מחברת ועט וכותבת ומעשנת ומסתכלת על עצמי במראה ונהנית מעצמי וסובלת את כל צער העולם כמו כל בת עשרה רגישה ונהנית גם מהסבל עצמו. עד 'מקימי' לא פרסמתי כלום. היו לי המון דרכים יותר זריזות להגיד מה שיש לי להגיד, והיה לזה הרבה רייטינג. אחרי החזרה בתשובה כבר לא רציתי חשיפה יומיומית, אבל עדיין רציתי להגיד מה שיש לי. הכתיבה הייתה דרך שהיא גם צנועה וגם פרטית וגם מהדהדת במקומות לא זולים".
 

"מקימי", ספרה הראשון של ירון־דיין, היה מבוסס על חוויותיה האישיות.  במרכזו עמדה עלמה, מנחת טלוויזיה ושדרנית רדיו חדת לשון, שמאסה בעיסוקה, בהצלחתה ובחיי ההוללות שלה והחליטה לחזור בתשובה. את נחמתה היא מצאה בחסידות ברסלב. הספר זכה להצלחה רבה. כחלק ממערך הקידום, ירון־דיין אף שבה למסך והתארחה בכמה תוכניות".
 

רק אחרי תשע שנים הוציאה ירון־דיין את ספרה השני, "שירה גאולה", שמגולל את סיפורה של שירה גאולה, יתומה מאב, ובת לאם בעלת תשובה שנישאה בשנית, הפעם לגבר חרדי, שנזרקת מתוך חייה ומגיעה לרחוב. בניגוד לספרה הקודם, הספר החדש לא עוסק בחייהם של החוזרים בתשובה, אלא דווקא בתהיות מהכיוון ההפוך.
 

איך ההצלחה של “מקימי” השפיעה עלייך?

“ההצלחה של 'מקימי' עשתה גם טוב וגם רע. מצד אחד התחזקתי והרגשתי שאני יכולה. שיש לי שופר ביד ואני יכולה להעז להשתמש בו מדי פעם. מצד שני זה שיתק אותי לכמה שנים כי לכולם היו ציפיות. מאוד קשה לכתוב משהו אמיתי מכזאת עמדה. גם עכשיו עם 'שירה גאולה' - התגובות הן אם הוא יותר טוב מ'מקימי' או פחות טוב, שונה ממנו או דומה לו. אבל זה מאחורי. מבחינתי, ניצחתי את עצמי ברגע שהצלחתי לכתוב עוד משהו אחרי 'מקימי'. מה גם שלדעתי 'שירה גאולה' הוא ספר הרבה יותר טוב מ'מקימי' מכל בחינה. אבל מה זה משנה, לכל ספר יש את הקארמה שלו ממילא".
 

את רוצה שהוא יצליח כמו "מקימי"?

"ברור שאני רוצה שהוא יצליח, הרבה יותר אפילו. זה ילד שלי. ילד שני עם אח בכור מוצלח. לא סיפור קל".
 

היית רוצה שיעשו גם ממנו סדרה?

"אני חולמת יותר בכיוון של הצגת תיאטרון. אני אוהבת תיאטרון. חלומות זה בחינם".
 

בתור מי שחיה בעולם צנוע שבו ישנם דברים לא מעטים שהשתיקה יפה להם, החשיפה שבכתיבה לא מבהילה אותך?

"אני משתדלת תמיד לדבר מאהבה. מהתחושה שאין לי פה לפתוח על האחרון שבאחרונים".

 

"מי אני שאשרוד?"

 

לדבריה של ירון־דיין, אחד הדברים שהתקשתה להשאיר מאחור, לאחר שחזרה בתשובה, היה הציניות. "אני מקרצפת את עצמי כבר 20 שנה ויש עדיין מלא שאריות בכל פינה", היא אומרת. "אני יודעת שאני לא יותר טובה מאף אחד. ואני באמת לא. ממש לא. כל הדרך הרוחנית של רבי נחמן מברסלב מובילה לשם. אל ההתחדשות. אל הילדותיות והסובייקטיביות, אל התמימות והפשטות. כמה שיותר רחוק מהזקנה הפנימית, מהציניות וממיתת הלב. אם זה היה מתכון לעוגה בחושה, הייתי נותנת לך אותו עכשיו, אבל זה מצריך לימוד ואימון וזו דרך לחיים, לא תרופת פלא.
 

"לרבי נחמן מברסלב זכיתי להיחשף בתקופה שהייתה לי את היכולת להאמין לו שהוא יודע מה הוא אומר. ללכת אחריו זה ללכת אחרי עצמך עם המון חמלה. עם המון רחמים ואהבה. והוא מבקש רק דבר אחד - שתיתן לו את הלב שלך. כמה קטן, ככה גדול. כמה פשוט לתת את הלב לכל אדם. זו משימת חיים. אנשים מתחתנים, ובכל זאת מתקשים לתת את לבם".
 

הבחירה לעזוב את עולם התקשורת לא הפחידה אותך?

"מעולם לא הרגשתי שעשיתי קורבן. בחרתי. זה טבעו של עולם הבחירה. את בוחרת גבר אחד, מוותרת על כל השאר. את בוחרת ללדת ילדים, את מוותרת על החופש שלך. את בוחרת ללמוד מקצוע, את מוותרת על הרבה כישרונות נוספים שיש לך. גם ברגעי המשבר הגדולים ביותר, אני עומדת מאחורי הבחירות שלי ושמחה בהן. גם במוזרות וההזויות שבהן, שהיה בהן בשעתו היגיון מיסטי ולא רציונלי".
 

אילו בחירות "מוזרות", למשל, עשית?

"אני מדברת על בחירות שקשורות בתשובה, כמו למשל לוותר על קריירה ולהיכנס למטבח ל־15 שנה".
 

יש רגעים של פקפוק עצמי?

"ברור שיש. אבל יש גם הרבה אחרים. בעיקר עם פרספקטיבה של 20 שנה. עשיתי משהו שהוא הרבה יותר עמוק וגדול מכל הגשמה עצמית. לא אמרתי משהו קל. אבל בהחלט משמעותי וענק. בכלליות, אני מופתעת לטובה בטירוף מעצמי. למה מי אני שאשרוד? אני חלשה כל כך. ואל תגידי שאני מגזימה כי אני לא.
 

"אני מתגעגעת אל התמימות האינסופית שהייתה לי בשנים הראשונות של התשובה. אי אפשר שלא להתגעגע לימים כאלה. אכלתי אמונה, שתיתי אמונה, ישנתי וקמתי אמונה. ענקית. גדולה עלי בכמה מידות. אבל האורות האלה לא שלנו. הם ניתנים לנו ברגע של חסד ונלקחים מאיתנו באבחה כדי שנוכל ללמוד ללכת. כמו אבא שעוזב את היד הקטנה של הילד שלו וצועד צעד אחורה עם כל צעד שהילד עושה קדימה. המלחמה היא לשמור על התמימות. לא לאבד אותה. לא לתת לחיים ומאורעותיהם להכתים לנו את הלב. לא מלחמה פשוטה".
 

עם מה קשה לך בחזרה בתשובה?

"אולי קשה לי לבקש עוד? אולי. עשיו כשאני חושבת על זה, זה באמת נכון ולא יזיק לי לרצות עוד מדי פעם. אז כן. אני רוצה עוד. מכל הטוב שיש לעולם הזה להציע".
 

מהי התגלמות הטוב עבורך?

"אני מאחלת לעצמי ולכל הקרובים אלי שנזכה לנצח. שנזכה להחזיק באמונה. ושנזכה להאמין גם בעצמנו. ובריאות כמובן. וכסף לא יזיק. הרבה, אם אפשר. ויצירה. ושלום. ואהבה. ונחת. והתחדשות. ודיאטה. וספורט".