כשהיה גיליונו הקודם של "רולינג סטון" בדרכו לדפוס, הלך לעולמו גרג אולמן הסולן ומחבר השירים של האחים אולמן, הלהקה הטובה ביותר בתולדות הרוק האמריקאי. ב–1971 נהרג אחיו הבכור, נגן הגיטרה דוויין אולמן, בתאונת אופנוע. היו ימים שבהם נדמה היה ש"רולינג סטון" לבדו הוא שתומך בפועלה של הלהקה המוצלחת. הסרט "כמעט מפורסמים" מאת קמרון קרואו, מבוסס על קורותיו של קרואו הצעיר, שנשלח לכתוב על סיבוב הופעות של האחים ב–1973, כשהוא עדיין תלמיד תיכון. אחד הצילומים היפים של הצלמת אנני לייבוביץ' מראה את האחים ישנים כתף אל כתף בעת טיסה.

בימים כתיקונם, כלומר לפני 25 שנה בערך, היה יאן וונר הופך עולמות, מקדיש את כל השער לאולמן ומרים כתבה בסגנון הביוגרפיה המדוברת שבה מדברים מכריו על המת. במקום זאת הופיעה על השער רייצ'ל מדאו מ–MSNBC בשל ראיון מרכזי איתה. באף עולם תקין לא הייתה מופיעה מדאו במקום אולמן, חוץ מאשר בעולם שבו מובטח השער לאובייקט כחלק מתהליך החיזור והפיתוי. הבטחות לא מפרים במציאות כה תחרותית. בתוך הגיליון הופיעו כשני עמודים מביכים בדלותם על אחד הרוקרים הגדולים באמריקה. כמובן שאת הכל ניתן לתקן בגיליון הבא, אבל לא כך היו פעם פני הדברים.

יאן וונר היה בן 21 כאשר נשר מהחממה הרדיקלית של אוניברסיטת ברקלי וחבר לראלף ג'יי. גליסון, מבקר הג'אז המיתי של ה"סן פרנסיסקו כרוניקל", כדי להקים איתו מגזין לרוק'נרול. לא רק, אך בעיקר כזה שאינו מחביא את העיסוק ברוק בירכתי הגיליון אלא שם אותו על השער. היו לו 7,500 דולר שלווה מהוריו האמידים, מכונית פורשה, חזון שנתמך בשאפתנות ללא מצרים וכישרון לבחור צוות שיעשה את המיטב. את גליסון הוותיק והמנוסה המליך וונר כגורו וכאורקל, ולזכותו ייאמר כי הוא גם ידע להקשיב, לא הרבה ורק בתחילת דרכם, אבל גליסון חסך ממנו מעידות שהן גורלו של כל עורך טרי וחסר ניסיון שהוא גם המו"ל ורוכש המודעות.

המגזין נקרא "רולינג סטון" ושמו נלקח מהאמירה היפה לכל עת, "אבן מתגלגלת אינה מכוסה טחב", עם קריצה כפולה לשירו הגדול של בוב דילן מ–1965, שוונר הפך לשומר ראשו האישי בכל גלגוליו, בתחום בוגדני שהמבקרים והאוהדים מחליפים את טעמם כמו תחתונים; וכן לרולינג סטונס, הלהקה שתוחלת חייה ארוכה יותר רק מהמגזין שהוא קרוב משפחתה מדרגה שנייה, ושעד היום טרם נכתבה בו עליה מילה רעה. זה מה שקורה כאשר חייו הפרטיים של העורך הראשי מסתבכים בחיי היוצרים שהוא מדווח עליהם, ועליו לבחור בין שבועיים על יאכטה בדרום צרפת עם ג'אגר וחברים לבין ביקורת שלילית.

ה"סטון" נדפס בפורמט גדול, מין טבלואיד רחב, בשחור־לבן ובהתחלה ללא סיכות. הגיליון הראשון ראה אור בסוף 1967 והסגיר הססנות גדולה כשהגיע הזמן לבחור נושא לשער וללכת עליו בגדול. הופיע עליו צילום קטן יחסית של ג'ון לנון, יקיר המגזין גם הוא, חבוש קפל"ד מהסרט "מה אתה עשית במלחמה?" ונושאים נוספים. ההחלטה מה להציב בשער קשה לעורכים. אם אתה נידף ברוח, מנסה להתחנף לקהל שאינך מכיר, כך אתה נראה. וונר השתחרר מהר יחסית מתסמונת ההיסוס הגורף וקיבל החלטות אמיצות, גם אם מסחריות.

רולינג סטון

גליסון מת ב–1975 והשאיר את וונר יתום אך לא לבד. ב–1970 נכנסה למשרדו במערכת המגזין ברחוב 3 בדאון טאון סן פרנסיסקו, אנני לייבוביץ', צעירה גמלונית וממושקפת שנשרה מלימודי צילום ב–SFAI בעיקר משום שחשבה שלמדה את מה שהיה לבית הספר לתת. זה המקום היחיד שבו אני יכול להידחף לסיפור: כמה שנים מאוחר יותר פגשתי את הצלם אבי גנור בתור להרשמה ל–SFAI ומאז אנחנו חברים. גנור היה מהצלמים המרכזיים שתרמו להקמת "מוניטין". גם הבמאית קתרין ביגלו הייתה שם, אז כפסלת. אין ספק, היו חבר'ה.

כמו בחייו של כל עיתון, קודם באים החזון, האידיאל, השאפתנות והתהילה. במיוחד כאשר אתה מבסס את מעמדך ברוק בימים שבין פסטיבל מונטריי (1967) לוודסטוק (1970) ובזכות קרבה גיאוגרפית יכול יותר מכל עיתון אחר לתאר את שהתרחש באלטמונט, הפסטיבל שבו הוכיחו הסטונס ש"סימפטיה לשטן" הוא יותר משמו של שיר כאשר אתה מניח ל"מלאכי הגיהינום" לספק אבטחה להופעת חינם של מיטב הלהקות באזור המפרץ.

וונר נתן פתחון פה לדור חדש שמאס בעיתונות הישנה והלגיטימית. היו לו תקופות נפלאות של עיתונות חוקרת ופוליטית, של מלחמת חורמה בממשלו המושחת של ריצ'רד ניקסון (אף שה"סטון" לא היה שחקן בווטרגייט), התנגדות אקטיבית למלחמה בווייטנאם, לפנתרים השחורים ומאבקם האלים לשוויון זכויות, כל אלה בלי לוותר על האתוס המוזיקלי. כנער בן 16 אפילו אני ידעתי שיאן וונר מצא את קולו, כאשר הייתי עובר על פני הקיוסק היחיד בתל אביב, צמוד לקולנוע "מוגרבי" על בן יהודה, שטרח לייבא עיתונים ללא קוראים כמו "רולינג סטון" ו"Crawdaddy", שהיה האכסניה של מבקר הרוק לסטר בנגס. הבנתי שוונר מצא את דרכו משום שבמהלך זמן קצר יחסית הוא לא התלבט ודפק שערים חזקים בשחור–לבן ועליהם צילום מופת בתקריב של ג'ימי הנדריקס, ג'ניס ג'ופלין, ג'ים מוריסון וחללי רוק אחרים. אי אפשר לגרוע מחשיבותם של השערים הללו במיסוד מעמדו של ה"סטון". הם שגרמו לי לקנות אותם ולקחת הביתה כמו אתרוג באוטובוס קו 30 ולקרוא אותם מההתחלה ועד לסוף, בולע כל מילה.

העשור הראשון של ה"סטון" התנהל כולו בסן פרנסיסקו, היכן שהיה עליו להישאר. הפרק השני של התחקיר המצוין על חטיפתה של פטי הרסט (היא נחטפה מברקלי) בידי "צבא השחרור הסימביונזי", הגיע לדוכנים עם תפיסתה של הרסט בידי ה–FBI. לאף אחד לא היה הסיפור כפי שהוגש ב"סטון". הרכש החדש הווארד קון פרסם תחקיר נדיר על הריגתה של קארן סילקווד, עובדת בכור גרעיני של קר–מקגי, שנדבקה מדליפה רדיואקטיבית בכור ועליה הדליפה לעיתונות ולא הותירה לראשי הכור ברירה אלא לחסל אותה בתאונת דרכים מפוקפקת. אנני לייבוביץ', כנראה על רקע נוסטלגי של שירותה כמתנדבת בקטיף תפוזים בקיבוץ, הגיעה לסקר את מלחמת לבנון הראשונה, אחת הפדיחות הלא מנומקות והפלקטיות של ה"סטון", שניסה להחיל את דילמת וייטנאם על הסכסוך הישראלי–פלסטיני וראיין גולשי גלים פוטוגניים בחוף תל אביב.

רולינג סטון

עיתון מצליח חייב בעימות פנים־מערכתי בין עורך דעתן ומבין עניין ובין הכותב האנרכיסטי והמושחז ביותר שלו, שלא מזיק אם הוא גם שיכור או מסומם או שניהם. זה כמעט החוק הראשון לעיתונאות טובה ומסביר מדוע אין הרבה עיתונים טובים. היום שבו נכנס האנטר תומפסון למערכת ה"סטון" ולמשרדו של וונר, ירק אלכוהול על להבת הזיפו ועשה עצמו מזריק לעצמו סם לטבור, הוא היום שבו מצא ה"סטון" את קולו. אחר כך הוא איבד אותו. וונר, לזכותו, ידע שעיתונאי נטול אלוהים כתומפסון יכול לעשות אותו וגם לקחת אותו לשחק במגרש של הגדולים. אבל המחיר של תחזוקת תומפסון בתקציב וטיפוח האגו השביר שלו, בא לידי ביטוי בהבנה שעליו לענות לטלפון בכל שעה, בהתחשב בכך שתומפסון עבד בעיקר בלילות ותיעב זמני הגשה.

וונר היה טוב בטיפוח כותבים כאלה, אם כי תומפסון היה רק אחד. הוא לא אמר מילה כאשר תומפסון קנה מכונית ונסע ללאס וגאס, לצורך הכנת כתבה שאולי יש בין הקוראים מי שיודע מה היה נושאה, שהתפרסמה בשני גיליונות עוקבים ושוכתבה כאחד הספרים המשפיעים ביותר על מקצוע העיתונאות. וונר הבין את התועלת בשידוך בין תומפסון והמאייר הוולשי ראלף סטדמן והניח להם להתעלל בו שנים. הם סיקרו עבורו את בחירות 1972 כמו שאף אחד לא סיקר. וונר היה בשורה הראשונה כצופה מקרוב בדעיכתו המכוערת של תומפסון, אבל רוב הזמן לא ויתר ולא הרים ידיים וסיפק את המקום ואת התקציב.

ב–1976 הניח וונר לתומפסון לגייס את ה"סטון" למועמדותו של ג'ימי קרטר, חוואי הבוטנים מג'ורג'יה שתומפסון התאהב בו. ב–1992 העלה וונר על מטוסו הפרטי את תומפסון ואת כוכביו החדשים פי־ג'יי אורורק, וויליאם גריידר ואותו עצמו, והחבורה נחתה בליטל רוק ארקנסו לראיין את המושל ביל קלינטון. "רולינג סטון" היה לביתו של דור אבוד. הוא לא התיימר להגדיר רוק'נרול, לא התעמת איתו, רק דיווח וביקר.

כאשר דילן, לנון, ג'אגר, ג'ופלין, פיט טאונסנד, אריק קלפטון ואחרים רצו לדבר, הם הרימו טלפון לוונר. ה"סטון" לא טייח את התמכרותם להרואין אבל גם לא הציק ולא לכלך. אפשר היה להגיע עם וונר להבנות טרם פרסום. וונר לא היסס להשתמש במגזין המצליח שלו להתקרב אל אליליו. הוא הוביל את המאבק הציבורי נגד גירושו של לנון מאמריקה. הוא עמד לצד דילן גם כאשר מסע הלוויה שלו הגיע לבית העלמין ומבקריו החלו משליכים חופני עפר על ארונו. את המחיר הכבד ביותר שילמו עורכי מדור ביקורת התקליטים, שם התנהל הקרב הנואש ביותר על הצלחה וכסף, והכיסא הזה היה מחובר לחשמל עם מתג בחדרו של וונר. הוא היה בעד חופש הביטוי וכל אלה, אבל היה גבול למספר הביקורות השליליות שהיה מוכן לפרסם על דילן, על הסטונס ועל אחרים. הקורא לא התקשה לזהות את חבריו.

עורכים טובים הם דיקטטורים נאורים בעלי יכולת תגמול לכתבים העושים את העבודה הטובה, ושאינם מתייחסים לכישרונות העובדים עבורם כאל הון אנושי. לייבוביץ' עזבה את ה"סטון" אחרי כעשור, אבל לא לפני שהגדירה בעצמה את הצילום האיקוני המודרני ודחפה את גבולות המותר, המוכר והידוע מעבר למה שהכרנו, כך שהרף שניצב כעת גבוה יותר מאשר היה לפניה. וופי גולדברג באמבטיה של חלב; דברה ווינגר חשופה עם כלב זאב; לנון העירום כרוך סביב יוקו הלבושה בצילום האחרון שלו שעות קודם שנרצח; הייתה שם הרבה פירוטכניקה, גם מהזן המעייף, אבל הצילומים שעבדו היו הקומפוזיציות הפשוטות שהיה בהן מן הגאונות. מוחמד עלי שרוע על מדרגות אדומות היה אילוסטרציה חזקה לעייפותו המצטברת של האלוף.




רולינג סטוןרולינג סטון

כל הקדנציה הזאת ידע וונר כי לייבוביץ' תרצה בסוף כסף שלא יהיה ביכולתו לשלם, וכך היה כשעברה ל"וניטי פייר" בעל הכיסים העמוקים יותר. לכן הכניס וונר לעבודה קאדר חדש של צלמים: מרק סליגר, הרב ריטס, אלברט ווטסון, ברון וולמן ורבים אחרים. הם לא היו לייבוביץ' אבל היו מרתקים בדרכם. כאשר רונלד רייגן וממשלו ניסו בכל כוחם להתעלם ממגיפת האיידס, היה וונר במקום כדי להוביל את הסיקור של הקומביין שעלה על קהילה שלמה ולא רק עליה, שהייתה מקורבת ל"סטון" בהגדרתה.

וונר הצליח לרתום למגזין סופרים מסדר הגודל של טום וולף על ידי כך שהלך לקראתם וגבה מהם טקסטים שלא הכריחו אותם לשנות את שיטת עבודתם. את "החומר הנכון" ("הצוות המובחר" בעברית) על תוכנית החלל של נאס"א, כתב וולף ל"סטון" בהמשכים ורק אחר כך עיבד לספר. כך היה עם "מדורות היוהרה", שהתפרסם במשך שנה שלמה ונחשב לדיוקן האולטימטיבי של שליטי היקום בשנות ה–80 ושורשי נפילתם. וכל הזמן הזה לא הסיר וונר את עינו ממכונת המוזיקה. הוא היה מהיוזמים והמקימים של "היכל התהילה של הרוק'נרול". הוא ניסה לעשות סדר היררכי ברוק באמצעות רשימות אינסופיות שבישרו לקורא מיהם נגני הגיטרה הטובים ביותר, 500 האלבומים החשובים וכן הלאה. הוא הכניס לעבודה את גרייל מרקוס, ג'ון לנדאו, לנגדון ווינר, ג'ים מילר, פול נלסון, קורט לודר, אד וורד ודייב מארש.

"יאן סובל מכישרון סמוי", אמר עליו אחד ממקורביו, "קשה להגדיר את כישרונו המסוים, אבל הוא עשה עבודה טובה 20 שנה עם אצבע רטובה מורמת באוויר, חש בשינוי משב הרוח הקל ביותר לפני כולם". "התיאוריה שלי", אמר ג'ון קרול, אחד מהעורכים הראשונים בעיתון, "היא ש'רולינג סטון' הוא סיפור הצלחה מהסיבה ש'פלייבוי' ו'ניו יורקר' הם סיפורי הצלחה. כל אחד מהעיתונים הללו הוא תוצאה של פנטזיה אישית ופרטית של עורכו".

ב–1977 הודיע וונר לאנשיו כי החליט להעתיק את מערכת העיתון לניו יורק. רק מי שמבין את העוינות התרבותית הגדולה בין החוף המערבי למזרחי, יכול להבין את המשבר הקשה שסדק את צוות העיתון. אף אחד, חוץ מוונר עצמו ושותפיו להנהלה, לא רצה במעבר ולא הבין את הגיונו. סן פרנסיסקו הרדיקלית שמרה על הגחלת הלוחשת של תרבות הנגד. המעבר לניו יורק נתפס בעיני רבים כאקט הסופי של הכניעה למסחריות הזוחלת ולהשתקת המצפון החברתי, וכך היה.

העיתון עבר לצבע. הפורמט המלבני הפך לריבוע. העמודים נתפרו בסיכות. כרומו מט הגיע לדפוס. הלוגו הקלאסי עבר שיפוצים ומתיחת פנים. הכתבות התקצרו. מדונה, סינדי לאופר ואחרים השתלטו על העמודים. בניו יורק השתלטה על המגזין רוח השטות של "סטרדיי נייט לייב". ג'ון בלושי, דן אקרויד ואחרים מהצוות הפכו לחבריו האישיים של וונר. "רולינג סטון" נשאר עם מיליון מנויים שעה שעיתוני מוזיקה אחרים כ"קרואודדי", "Creem" ואחרים התקפלו. כאשר נכנע וונר והעניק שער לכתבה על "אקדחי המין", הידרדרה תפוצת גיליון אחד מ–300 אלף ל–192 אלף.

רולינג סטוןרולינג סטון

ה"סטון" היה ביתם של הבייבי–בומרס, והיה עליו להזקין עם קוראיו. נאמנות הייתה שם המשחק. וונר לא שמע אף תקליט שראה אור אחרי 1975, טענו מבקריו, לכן שמר אמונים לידידיו בילי ג'ואל, ארט גרפונקל, פול סיימון, ג'קסון בראון, דילן, פיטר וולף, פליטווד מק, ניל יאנג, וניצל כל הזדמנות לעלות לאתרים הקדושים של חללי הרוק ולהשתטח על קברם. בעיקר הפסיק ה"סטון" לספק סחורה עיתונאית שעוררה דיבור וחייבה פולו–אפ, חוץ מיציאות מעטות, כמו משימת הליווי שקיבל על עצמו הכתב הצעיר מייקל הייסטינגס, שנצמד לגנרל סטנלי מק'קריסטל באפגניסטן ושמע אותו אומר דברים על אובמה וממשלו, שפרסומם לא השאיר לאובמה ברירה אלא לפטר את הגנרל הפטפטן. הייסטינגס היה על נתיב הצלחה ברור כאשר נהרג בגיל 33 בתאונת דרכים.

עייף, מובס וחולה קיים תומפסון את ההבטחה שהייתה מוטמעת בסגנון חייו, וירה בראשו ב–2004. "רולינג סטון" לא היה עצמו ללא תומפסון, אף על פי שהפסיק לכתוב שנים רבות קודם לכן. כתבה של ה"סטון" על מקרי אונס בקמפוס אוניברסיטאי נחשפה כשגויה. העיתון הפסיד בתביעת דיבה ושילם פיצויים גבוהים. וונר הכניס את ילדיו לעבודה וכישרון אינו בהכרח גנטי.

בדרך כלל בתאריכים עגולים כאלה חוגג וונר את עיתונו בגיליונות מיוחדים המעייפים את העורכים והקוראים כאחד. "רולינג סטון" ארז עצמו פעמים כה רבות בעבר עד שלא נותר מה לשווק. ספר חדש החוגג את יובל ה־50 הוא הפקה מביכה, דלה ועצלה שראוי להתרחק ממנה. לוונר יש חצי שנה להתאושש, אך משום מה לא הייתי בונה על זה. האבן אינה מתגלגלת כבר שנים והיא מכוסה טחב.