אורנה שמעוני לא עלתה על מתרסים ולא נאמה בכיכרות, אבל כדמות הבולטת בתנועת “ארבע אמהות”, הפכה לסמל של נסיגת צה”ל מלבנון בשנת 2000. היכן שמעוני כיום? כדרכה זה שנים, היא ממשיכה בנחישות בפעילותה החברתית המסורה והבלתי נלאית, שאליה היא מגיחה מקיבוצה, אשדות יעקב מאוחד, אבל הרחק מאור הזרקורים.

לרגע נצפתה בימים אלה בשוליהם, כשהוענק לה בכנס “רואים טוב”, שנערך בכנסת ביוזמתו של ח”כ יהודה גליק, אות הוקרה מיוחד. אם לא ממש שמעתם על כך, שמעוני איננה מתפלאת. “למה שיהיה פרסום למשהו שיש בו אור ותקווה, אם בתקשורת שמים דגש על השלילה?” היא עוקצת.

גולת הכותרת בפעילותה של שמעוני הוא “בית איל”, שהקימה בקיבוצה בעקבות רעידת האדמה שהתחוללה בחייה עם נפילתו בלבנון של צעיר חמשת ילדיה, בנה יקירה סגן איל שמעוני, בספטמבר 97’. “חשבתי שאם להנציח את איל, אז במשהו לאומי ומוסרי כמו שילוב ייחודי של מרכז ספורט המיועד לבעלי צרכים מיוחדים וגם לאלה שאינם כאלה, עם אתר הנצחה”, היא אומרת. “זה בפירוש לא בית לנכים, אלא מקום המבטא את שילובם בחברה הרגילה”.

שמעוני, אישה דקת גו ובהירת שיער, הגולש על כתפיה, איננה יודעת מניין נהיו לה תעצומות הנפש שעמן גייסה סכום עתק של 35 מיליון שקל להקמת הבית המרשים, “כשעל כל תרומה שגייסתי שילמתי מע”מ למדינה, שהרוויחה יפה מכל העניין”.

איך באמת מגייסים כל כך הרבה כסף?
“אל תשאל. זה לקח ממני 17 שנים מחיי. אם להגיד את האמת, התלוו לכך המון דיכאון, המון עלבון והמון הקזת דם, לצד רצון לעזוב הכל ולפעמים אפילו לא לרצות להמשיך לחיות. זה כל כך קשה, זה כל כך מעליב, זה כל כך מדכא לאסוף תרומות”.

אורנה שמעוני. מאיר וקנין, סוכנות ג'יני אורנה שמעוני. מאיר וקנין, סוכנות ג'יני

ואחרי כל המיליונים נאלצת לקושש עוד 100 אלף שקל בהדסטארט, במימון המונים.
“זה היה בשביל התקנת מיזוג אוויר באתר ההנצחה שבבית, דבר חיוני בחום הכבד של עמק הירדן. חבר’ה צעירים הפנו אותי להדסטארט, ויותר לא אפנה לשם. כל התרמה מקצרת לי את החיים, וכשאני אומרת את זה, אני משתדלת לעצור את הדמעות. אומנם לא נפגשתי פנים אל פנים עם התורמים באמצעות המיזם הזה, אבל הרגשתי מבוישת בעצם הפנייה אליהם עם כל החשיבות שיש בהנצחת יותר מ־1,500 הנופלים, חיילים ואזרחים, בפעולות איבה בגזרת לבנון”.

בלי דגל של פמיניזם
עמקי הצפון הם תבנית נוף מולדתה של שמעוני לבית לוין, שנולדה ב־41’ בקיבוץ תל יוסף, כבתם של שניים מחלוצי העלייה השלישית. זיכרון ילדות דרמטי יש לה מהשבת השחורה בקיץ 46’, “כשהחיילים הבריטים מצאו בחיפוש שלהם סליק עם נשק מתחת לבלטות של גן הילדים שלנו”. חוויית ילדות לא פחות דרמטית חוותה כעבור חמש שנים, בעת הפילוג בתנועה הקיבוצית, שהעביר אותה ואת משפחתה לקיבוץ בית השיטה הסמוך. “לנו, הילדים, זאת הייתה טראומה לא קטנה לשמוע את הצעקות, שהדהדו החוצה מאספות החברים הסוערות”, היא נזכרת.

לאשדות יעקב מאוחד עברה בעקבות נישואיה לבעלה המנוח, עוזי, שאותו הכירה לפני שירותה הצבאי בצנחנים, במסגרת פעילות בתנועה הקיבוצית שאליה היא קשורה כל חייה. כששמעוני שומעת דיבורים, שלפיהם תנועה זו גמרה את הסוס, היא מספרת: “כל חיי הייתי מאוד־מאוד נגד ההפרטה, מדיניות שהובלתי בקיבוץ בלי לנסות להיות דון קישוט. כאשר איל לא חזר אלי (כך היא נוהגת לומר על נפילת בנה - יב”א) והייתי שבר כלי, ניצלו זאת במשק כדי להעביר החלטה בעד ההפרטה, משהו שמזכיר יותר שכונה קהילתית מאשר קיבוץ בסגנון של פעם. כיום מסתמנת בקיבוצים התחדשות עם רשת ביטחון לוותיקים שבינינו”.

אורנה שמעוני. צלם : חיים אזולאי אורנה שמעוני. צלם : חיים אזולאי

עוזי שלה היה ד”ר לסוציולוגיה ולכלכלה. “כמו רבי עקיבא, הוא התחיל ללמוד בגיל 40, ובאותו זמן עבד בבננות והיה מזכיר הקיבוץ”, מספרת אלמנתו. “הוא היה ראש אגף ההסברה במפלגת העבודה וממקימי מחנה רבין בה. ב־92’ רבין גייס את עוזי לכתוב את המצע המדיני של המפלגה לקראת הבחירות עם פסקה בדבר חיזוק ההתיישבות בגולן, דבר שלא היה קל לשכנע איתו את רבין. עוזי נפטר לפתע ממחדל רפואי שבוע לפני שהעבודה זכתה באותן בחירות. רבין לא הגיע ללוויה. הוא שיגר מברק שבו הסביר כי יכול היה להגיע רק במסוק, ולא מצא לנכון לעשות כן בהלוויה של חבר שלו”.

ב־77’ מצאה את עצמה מצטרפת למשפחת השכול, כאשר אחיה הבכור, הטייס שמואל לוין, שבמלחמת ששת הימים בישר למשפחתו על השמדת חילות האוויר של מדינות ערב ו”במלחמת יום כיפור הטיס את הרמטכ”ל דדו תחת מסך הטילים של האויב”, נפל בתאונת אימונים בדרום כתוצאה מוורטיגו. “החיים שלי מלווים בשכול ובמלחמות שמהווים את סימני הדרך שלי”, היא אומרת.

עד נפילתו של בנה הייתה שמעוני דמות מרכזית בקיבוצה. במהלך השנים שימשה בשתי תקופות כהונה כמזכירת המשק, ניהלה בית אריזה אזורי גדול להדרים ובאשדות יעקב ניהלה בזמנים שונים מפעל מתכת ומפעל בטון. “אלה היו מפעלים של גברים, וכדי לנהל אותם לא נדרשתי להניף דגל של פמיניזם”, היא אומרת. “בחרו בי קודם כל בגלל כישוריי, וזאת, אני מודה, כשהתפקידים שמילאתי בכלל לא היו קלים. נראה לי שהייתי מנהלת שהגורם האנושי היה מאוד חשוב לה.

“יש לי ראייה כלכלית”, היא סבורה. “לפיכך, בית איל מממן את עצמו ממה שמשלמים המשתמשים בו ולא תלוי באף אחד. אנחנו מסבסדים את בעלי הצרכים המיוחדים הבאים אלינו מכספי המנויים האחרים. אם אני הולכת להקים עוד קומה ורוב הכסף בא מביטוח לאומי, זה יפה. אבל כשעלי לגייס את היתרה, כ־300 אלף שקל, זה למות. הכלל שמנחה אותי זה לבנות רק כשיש כסף. מבחינתי, אין דבר כזה להיכנס לחובות ולגירעונות”.

אורנה שמעוני. צלם : מאיר וקנין, סוכנות ג'יני אורנה שמעוני. צלם : מאיר וקנין, סוכנות ג'יני

הכתר של המתים
נפילתו של בנה איל, בספטמבר 97’, הייתה קו השבר בחייה של שמעוני. “איל בדיוק סיים את ההדרכה בבה”ד 1, והייתה מחשבה שלא להעלות אותו ללבנון, אולי מפני שהצבא ידע שאני אלמנה ואחות שכולה, אבל איל התעקש לעלות ללבנון בטענה שחינך לכך את חניכיו”, היא משחזרת. "ריחן היה המוצב החמישי שלו בגזרה המזרחית. לי היה מספר ששם יש פחות סכנות מאשר בתאונות דרכים, ואני האמנתי לכל מילה שאמר עד שטיל פאגוט פגע בטנק שלו.

“כפי שסופר לי, יום קודם לכן הגיע לשם צוות של ערוץ 2 בראשות רוני דניאל, שהתלווה לסגן הרמטכ”ל דאז, מתן וילנאי. הם ביקשו לצלם אותו בתרגיל, כאילו הוא וחבריו עולים עם הטנק למקום שאליו למחרת איל עלה ולא חזר. ‘כאן לא מצטלמים בתרגיל’, כך דווח לי שאמר בחיוך, ‘כאן נלחמים'”.

אף לשבריר של שנייה איננו מרפה ממנה הזיכרון מאותו יום רע ומר. זה החל בכך שהבחינה בניסיונות מוזרים לתפוס מרחק ממנה. “לא הבנתי מה פתאום לא אומרים לי שלום והמשכתי במלאכת הגינון שבה עסקתי באותו יום ליד מגרש הטניס”, היא נזכרת בהתרגשות. “חששתי שמשהו קרה, אבל בעודי מרחיקה את זה מעצמי, ראיתי מונית נכנסת ובה ‘ירוקים’, כלומר אנשים במדים. כשהמונית פנתה לכיוון שלי, התחלתי לרוץ והספקתי לומר לחבר המשק שהתלווה ל’ירוקים’: ‘תגיד לי שהוא נפצע’ ונפלתי. איל שלי כבר לא חזר”.

אז כבר היית פעילה בתנועת “ארבע אמהות”?
“התנועה הוקמה קודם לכן באותה שנה בעקבות אסון המסוקים, שבו מצאו את מותם 73 חיילי צה”ל בדרכם ללבנון, על ידי ארבע נשים תושבות צפון הארץ, אמהות לחיילים ששירתו בלבנון. כשהן קראו לנסיגה משם, הצטרפתי אליהן מיד ונתתי שם את הטון. למעשה, הנושא הלבנוני העסיק אותי שנים לפני כן, כשעוזי היה בחיים. היו לנו חילוקי דעות בנושא הזה, וטענתי שרצועת הביטחון איננה מגינה על הצפון. באזכרה לעוזי אף ביקשתי: ‘שמור לי על ילדינו שם, מלמעלה', לאחר שהם, כולל הבנות שלנו, שירתו על גבול לבנון או אף מעבר לו”.

לבנון ארץ מקוללת מנקודת מבטך?
“לא. אני לא מקללת את לבנון, אלא את זה שהיינו תקועים שם 18 שנה. בהתחלה הייתי בהקשר זה בקונצנזוס לגבי הימצאותנו כ־40 קילומטרים בתוך לבנון. חשבתי שיש להכות אותם מכה רצינית אחרי הרציחות שהיו בקריית שמונה, במעלות, באביבים, בנהריה ועוד, ואליהן מתייחס קיר ‘ארזי הלבנון’ באתר ההנצחה בבית איל.

משום מה התמהמהו ביציאה מרצועת הביטחון, אף שנוכחו לדעת שהיא מיצתה את עצמה, כשרבים נפלו ביציאה לחופשה מלבנון או בשובם אליה.

“לא הייתי מאלה שקראו לזרוק את כל הבוץ על אריק שרון”, היא מוסיפה. “קדמו לאהוד ברק ארבעה ראשי ממשלה, שיכלו להוליך נסיגה מלבנון, ואני מתכוונת ליצחק שמיר, לשמעון פרס ידידי, ליצחק רבין, גם כן ידידי, ולבנימין נתניהו בכהונתו הראשונה. והרי מנחם בגין אמר מלכתחילה: ’אינני רוצה אף שעל מלבנון’. כשאהוד (ברק) נבחר ב־99’ לראשות הממשלה, התנועה שלנו לא הפסיקה לפמפם אותו בדבר הנסיגה, שהוא צידד בה בהיותו אלוף בצה”ל. כתנועה, היינו כמו קרצייה שלא נתנה לו מנוח, אפילו לא לרגע. בפירוש היינו קטליזטור, אך הכתר היה של המתים ושל אהוד ברק”.

אהוד ברק. תומר נויברג, פלאש 90 אהוד ברק. תומר נויברג, פלאש 90

“היינו תנועה חדשנית עם מסעות וצעדות המחאה שארגנו”, מציינת שמעוני. “כשוויקי קנפו יצאה עם הדגל ממצפה רמון לירושלים, היא לקחה את זה מאיתנו. לא רק שצעדנו ברגל, אלא גם ערכנו מסעות באופניים, בטרקטורונים, בג’יפים, במה לא. ואם לא הייתה לבסוף הנסיגה, כדי להשיג את המטרה אפילו הייתי רוכבת על סוסים. המחאה שלנו הייתה אטרקטיבית, אפילו גימיקית, עם אמירה ברורה, כך שהתקשורת לא יכלה לפסוח עליה, ובידיעה שתמונה שווה אלף מילים לא הייתה לה ברירה אלא לסקר אותה”.

איך, בהשוואה למחאה שלכן את רואה את הפגנות הנכים כיום, שבין השאר חוסמים צירי תנועה?
“אני מאוד מחוברת לנכים. הרי שילובם בחברה עומד בבסיסו של בית איל. כמו במחאה שלנו, הם מבינים שאם רצונם להשפיע, על המחאה להיות אטרקטיבית. אם היה מדובר בציבור אחר, הייתי אומרת שהפעילות שלהם בכבישים לא חוקית. אבל כדי לנער את הממסד ולגרום לו להעניק להם שכר מינימום שיחלץ אותם מהמצוקה שלהם, אין להם מנוס אלא לנהוג כפי שהם נוהגים, ואני מצדיקה אותם”.

הפגנת נכים. פלאש 90הפגנת נכים. פלאש 90

וכשנאמר שאהוד ברק ברח מלבנון?
“אהוד לא ברח, ואני אומרת את זה עם עשרה סימני קריאה. כשהוא נבחר לראשות הממשלה, הוא הבטיח שבתוך שנה יוציא את צה”ל מלבנון ועמד בכך. מבחינתו, הנסיגה הייתה מתוכננת מא’ ועד ת’ ולא הייתה בריחה. היא הייתה כל כך סודית, שצה”ל יצא מלבנון בלי אף הרוג ופצוע. מנקודת המבט שלי, הנסיגה מלבנון הייתה ההישג הכי גדול של הדור הזה, מה גם שברק כיהן תקופה קצרה כראש הממשלה. אגב, לקראת בחירות 99’ התנגדתי למועמדותו לראשות הממשלה”.

מדוע?
“כי חשבתי שהוא יהיה כמו כל הגנרלים ולא יוציא אותנו מלבנון”.

פשע בסלון
אנחנו חוזרים לשלוש שנים לפני הנסיגה, אל רצח שבע התלמידות מבית שמש בנהריים מיריות חייל ירדני, ב־13 במרץ 1997. “לאחר שכוננו את הסכם השלום עם ירדן, חשבתי כמי שעסקה באותן שנים בחינוך להנציח את עוזי בפארק בנהריים לנוער שוחר שלום ישראלי־ירדני”, היא מספרת, “פעם בשבועיים הייתי יורדת מהקיבוץ שלי לאי השלום בנהריים, כדי לקדם את רעיון הפארק.

“באותו יום הקדמתי לבוא למקום, כי ידעתי שאמור להגיע לשם מהיישוב נופית טיול של כיתה ב’, שבה למדה צפנת, נכדתי הבכורה. היום, אגב, היא בשנה השישית של לימודי רפואה, ולפני חודש היא הביאה לי נין ראשון. לאחר שסיימתי לספר לתלמידים על החשמל מנהריים, והאוטובוס של צפנת וחבריה לכיתה החל מתרחק, נורה לפתע מטח של ירי ונשמעו הצעקות של התלמידות מבית שמש, שקרעו את השמיים. הן התגלגלו בצעקות אימים מהגבעה, שלימים נקראה ‘גבעת הפרחים שנקטפו’.

“בדיוק הייתי אז ליד נקודת המשטרה במקום. תפסתי את הטלפון וצרחתי: ‘יש פה טבח! תשלחו מסוק!’ ורצתי לעזור בחילוץ הבנות הפגועות. אחת-אחת נשאתי אותן משם על כפות ידיי, כשחלקן היו מעולפות. למחרת הגעתי אל המשפחות שלהן בבית שמש, ומאז חיינו שזורים זה בזה”.

"רצתי לעזור בחילוץ הבנות הפגועות". רצח הילדות בנהריים, 1997 . צילום רוני שיצר"רצתי לעזור בחילוץ הבנות הפגועות". רצח הילדות בנהריים, 1997 . צילום רוני שיצר

וכשהירדנים שחררו את הרוצח?
“זה היה מזעזע שהירדנים שחררו את הרוצח בדיוק ביום שבו ערכנו ב’גבעת הפרחים שנקטפו’ אירוע לזכר הבנות, במלאת 20 שנה לרציחתן. הגבעה, שאני מטפחת כל הזמן, הפכה למקום שבו עורכים אפילו פיקניקים. המשפחות מבית שמש באות להמשיך שם את החיים”.

כאשת מופת של חזון ומעש, יזמה שמעוני את הפיכתה של הגבעה, שעליה התרחשה הזוועה, לפינת חמד מלבלבת. היא תכננה ועיצבה אותה, ולאחר מכן שתלה את הפרחים הפורחים על הגבעה. אם תורשה לי הערה אישית: כשלפני שנים אחדות הזדמנתי למקום בסיור עיתונאים, ראיתי אותה שם כשהיא בבגדי עבודה, אוחזת במזמרה ועושה את מלאכת הקודש שלה, שבה היא מתמידה 21 שנה. “פי מיליון יותר קשה היה להקים את בית איל”, היא טוענת.

בהשקפותיה, שאותן היא מביעה במאמרים נוקבים שהיא מפרסמת בתקשורת, שמעוני היא יונץ, המתנגדת בתוקף לנסיגה כלשהי מהגולן, ועם זאת, היא פעילה בתנועת “נשים עושות שלום” ומעידה על עצמה, ש”אני בריש גלי בעד מדינה פלסטינית ובעד פשרה טריטוריאלית, שתאפשר מדינה יהודית לדורי דורות”.

לחצת את ידו של ערפאת.
“אכן, עשיתי כן, כשנפגשתי איתו במסגרת קבוצה מעורבת משני הצדדים של נשים שכולות, ואחר כך לא ידעתי איך אסתיר את ידי הימנית, שלחצה את ידו”, היא מגיבה. “זה היה בשבוע שברק והוא נסעו לקמפ דיוויד. כששאלתי אותו אם יפתח באינתיפאדה אם לא יחזור עם שלום, הבטיח ש’לא תהיה יותר אינתיפאדה עם נשק’ - ושיקר”.

“צריך לסגור את ארצנו בפני הפלסטינים”, היא כתבה באחד ממאמריה. “זה מתוך התנגדות תקיפה לזכות השיבה שהם דורשים”, מסבירה שמעוני. “זה לא מפריע לי להיות בעד מדינה יהודית דמוקרטית לעולמי עד, עם שוויון אזרחי מלא לכל מי שחי בתוכה. בנושא של השוויון אני שמאל שבשמאל”.

שמעוני הייתה מהפעילים הנמרצים למען שחרורו של גלעד שליט משבי חמאס. היא קראה להפסיק את הזרמת הכספים לשלטון חמאס, שמממן את הטרור, ודרשה להרע את תנאי האסירים הפלסטינים ו”להוריד את השאלטר לעזה, ובו בזמן גם להפציץ אותם מלמעלה במזון ובתרופות”.

שנת 1997 אריק שרון ואורנה שמעוני סיור בצפון צילום חיים אזולאי. צלם : חיים אזולאי שנת 1997 אריק שרון ואורנה שמעוני סיור בצפון צילום חיים אזולאי. צלם : חיים אזולאי

מטרידות אותה פרשיות השחיתות, שאינן יורדות מהכותרות. “כשאני מתחברת לטלוויזיה, כמו אצל כולנו, בסלון הבית כל הזמן יושב הפשע”, היא מלינה. “איזה חינוך אנחנו נותנים עם זה לילדים במדינה? בינתיים הכל בחקירות, ומי אני כאיש קטן אחרוץ דינם של מנהיגים”.

בשבתך בעמק הירדן, האם יש בך חשש מהתמקמות איראנים מעבר לגבול הסורי?
“אני לא קמה בכל בוקר עם הפחד האיראני, אבל ההתמקמות שלהם מעבר לגבול שלנו גורמת לי חרדה, כפי שאני חרדה מהתעצמות חיזבאללה בלבנון. עם זאת, בכל הזדמנות אני מזכירה שיש לצה”ל עוד שני כלי נשק - האיפוק וההתחמשות, שהם עדיפים מאשר להילחם. כל הסדר עם הצד השני יותר טוב ממלחמה.

"מי כמוני כל כך לא רוצה מלחמה”, היא מצהירה לקראת סיום. “אני לא אומרת את זה למען עצמי כמו למען ארבעת ילדיי, 15 נכדיי והנין שלי, שהם והחתנים והכלות שלי - האור בחיי. זה מה שנותן לי את הכוח בכל מה שאני עושה”.