"לצערנו, היום צריך להצטייד בהרבה כדורי פראמין נגד תחושת הבחילה שאוחזת בכולנו נוכח מה שקורה כעת במוסדות השלטון", אומרת אסתר סלמוביץ', מי שהייתה חברה בכנסת ה־13 וכעת, כרבים אחרים, סולדת מהמחלוקת סביב טקס הדלקת המשואות בערב יום העצמאות.

מהשקט שאופף אותה במקום מגוריה בכפר ורדים, קרוב־קרוב לגבול לבנון, נזעקת סלמוביץ' להביע את מחאתה כאדם פרטי, לאו דווקא כמי שכיהנה ארבע שנים בכנסת. “כעורכת דין, אומר שכאשר אין חוק ויש נוהג מסוים, נוהגים לפי הנוהג בהיותו כמו דין", היא קובעת. “זה לא נתון לגחמות של מי שאחראי לטקס כמו זה שיהיה בהר הרצל".

“למרבה הצער, שרת התרבות והספורט לא שולטת, כנראה, ביצריה, ובמקום להדגיש את המאחד בעם, היא משסה איש ברעהו והופכת סדרי עולם", מאשימה סלמוביץ'. “לי, כבת הדור השני לשואה וכמי שאין לה ארץ אחרת, מכאיבות באופן אישי המחלוקות האלה, שכאשר אני שומעת עליהן, זה גורם לי לחשוש מאוד לעתידה הדמוקרטי של מדינת ישראל.

“אני לא מכירה אישית את יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין, שנבחר אליה בדיוק כשסיימתי את כהונתי בה. אני מאוד מקווה שהוא ימשיך לייצג נאמנה ובכבוד את כולנו, בלי לוותר לחבורה הזאת, המנסה להשתלט בלי שום מעצורים על כל חלקה טובה".




יולי אדלשטיין. יונתן זינדל, פלאש 90 יולי אדלשטיין. יונתן זינדל, פלאש 90

סלמוביץ' איננה מסתפקת במילים. היא, שמעולם לא הייתה בשמאל ונמנתה ב־92' עם שמונת הח"כים של צומת, שהיוו את הפתעת הבחירות לכנסת ה־13, מספרת עוד: “שנים לא ביקרתי בכנסת, למרות כל ההזמנות שמגיעות אלי כחברת כנסת לשעבר. אני משתדלת להתרחק כמה שיותר מהאווירה הנוראית שם, שחלילה לא תדבק בי".




באופן לא מפתיע היא, שחגגה אתמול את יום הולדתה ה־70 “יחד עם המדינה", רואה בארבע שנותיה בגבעת רם את גולת הכותרת של חייה, גם אם ממרחק השנים יש לה ביקורת על המפלגה שהביאה אותה לשם ועל מנהיגה, רפאל איתן, “למרות הרבה דברים יפים שהוא עשה".

בכנות אופיינית, היא איננה מסתירה את הצד האפל של כהונתה, שאותה סיימה לאחר התפלגות צומת כסיעת יחיד באופוזיציה. “אני די מתביישת שלפני כן התפלגתי מהמפלגה עם השניים האלה, גונן שגב ואלכס גולדפרב", היא מתוודה. “לי, אחת שאף פעם לא הייתה ממש פוליטיקאית, תמיד היה חשוב להיות שלמה עם עצמי ולהרגיש שאני פועלת לפי המצפון שלי. אני לא מתפשרת גם כשעלי לשלם מחיר".

אושר בעירבון מוגבל
סלמוביץ', בת למשפחת פרקש, נולדה בטרנסילבניה, על גבול רומניה-הונגריה. “הייתי בת שנתיים כשעלינו ארצה", היא מעידה. “הזיכרונות הראשונים שלי כאן הם ממעברת כפר אתא שטופת הבוץ, מה שאילץ לא פעם את אבי לשאת אותי על כתפיו בדרך לגן הילדים. אחותי דינה ואני גדלנו שם בתנאים קשים מאוד, ללא סניטריה בסיסית. היה קור קשה בחורף עם דליפות של גשם וחום בלתי נסבל בקיץ. זה לא הפריע לאמא שלנו לשיר לנו שירים ולהחדיר בנו המון אהבה לארץ ישראל".

חברת הכנסת לשעבר, עו"ד אסתר סלמוביץ'. צלם : מאיר וקנין, סוכנות ג'יני חברת הכנסת לשעבר, עו"ד אסתר סלמוביץ'. צלם : מאיר וקנין, סוכנות ג'יני

ובהמשך?
“גרנו בצריף שוודי בעכו עד שעברנו ב־58' למושב בן עמי בגליל המערבי. הייתי מאוד מאושרת שם. היו המון ירק, המון חופש ומרחבים. עם זאת, מכיוון שההורים היו מבוגרים וחולים, עזרנו להם בחקלאות. קצרנו תירס, טיפלנו בפרות, גידלנו ירקות, מה לא".

כשאת אומרת “מאושרת", עד כמה האושר באמת היה אושר?
“אכן, זה היה אושר בעירבון מוגבל. אמא שלי דיברה כל הזמן על השואה. היא ניצולת אושוויץ, שם עברה זוועות. בסוף המלחמה, כששוחררה בברגן־בלזן, היא שקלה 28 קילו בלבד ונשלחה לשנתיים של התאוששות בשוודיה. כשחזרה לעיר הולדתה, גילתה שמעטים ניצלו ממשפחתה. אז היא פגשה את אבי, שנשאר לבדו ממשפחתו הגדולה, לאחר שאיבד בשואה את אשתו הראשונה ואת שני ילדיו. בניגוד לאמי, הוא לא דיבר איתנו על השואה. עם זאת, הוא היה בדחן מטבעו".

איך היה לגדול בבית של ניצולי שואה?
“זה היה קשה. הייתי בחרדה מתמדת. לא פעם מצאתי את עצמי קמה באמצע הלילה, לבדוק אם ההורים נושמים, אם הם חיים".

כמה זמן את עם בן זוגך, גיורא?
“מגיל 17. הכרנו במושב, ולאחר שסיימתי את השירות הצבאי שלי, התחתנו. זה אולי היה המזל שלי. בלי גיורא לא הייתי מצליחה כפי שהצלחתי. הוא תמיד פרגן, תמיד תמך".

לפני גיחתה הזמנית לפוליטיקה, עסקה סלמוביץ' שנים בענייני מקרקעין במשרד עורכי דין בנהריה. “זה לא היה בתוכניות שלי להיות בכנסת", היא מספרת. “אז, כמו היום, הליכוד היה במצב של ‘מושחתים, נמאסתם', כשהגעתי ב־88' עם גיורא לאסיפת בחירות של רפול בקולנוע ‘הוד', אצלנו בנהריה. למען האמת, הייתה לנו תמיד השקפה לאומית ולפני כן הצבענו למפלגת התחיה. כששמענו את רפול, הבנתי שלא די להעביר ביקורת, אלא יש לקום ולעשות".

נסחפת אחרי האיש, שלא זכור כנואם דגול.

הרמטכ"ל רפאל איתן. צלם : שמואל רחמניהרמטכ"ל רפאל איתן. צלם : שמואל רחמני

“נכון, אבל רפול נראה לי כמלח הארץ, ובפשטות דבריו נכנס לי ללב. בתוך חודש וחצי נבחרתי כיו"רית סניף צומת בנהריה, ולראשות הרשימה למועצת העיר, שנשארה בחוץ. אחרי תקופה הציע לי רפול להיות במישור הארצי יו"רית הארגון של צומת. לקראת הבחירות ב־92', איש לא חלם שנצא מהן עם שמונה חברי כנסת, כשאני במקום השביעי. עד כדי כך לא האמנתי שאבחר, שבליל הבחירות, כשאנשי העשירייה הראשונה התרכזו בתל אביב, אני נשארתי בסניף בנהריה".

הלא ייאמן קרה. הצלחת צומת באותן בחירות הצמיחה בדיחות דוגמת “רפול ושבעת הגמדים". בנהריה, עיר שכמעט לא יוצגה בכנסת, חגגו את בחירתה של סלמוביץ' אדמונית השיער, שכיהנה ארבע שנים כסגנית יו"ר הכנסת. לדבריה, היא, הח"כית היחידה מטעם צומת, לא דרשה את התפקיד עם פטיש ניהול הישיבות, שגיורא, בעלה, השווה אותו לפטיש השניצלים במטבח. “שניים רבו על התפקיד ואני קיבלתי אותו כפשרה, אף שלא דרשתי כלום", היא נזכרת. “כשהציעו לי אותו, היססתי. ואז גיורא שם קץ להיסוסים שלי, כשאמר: ‘את תוכלי להתמודד עם התפקיד כמו גדולה".

כסגניתו של היו"ר, פרופ' שבח וייס, ניהלה את הישיבות באלגנטיות, “אם כי כשהיה צורך, ניצלתי את הסמכויות שהיו לי וכשהיו הפרעות, ידעתי להיות גם קשוחה". מבין אלה שהיא הרחיקה מהמליאה זכורה לה המהומה שעורר ח"כ תופיק זיאד מרק"ח, “שקרא לי ‘פשיסטית', מה שלא הפריע לי להיות מיודדת עם חברת סיעתו, תמר גוז'נסקי, גם עם נעמי חזן ממרצ ועם יעל דיין מהעבודה".

“לא היו לי העדפות מפלגתיות והשתדלתי למלא את התפקיד בצורה הכי ממלכתית שאפשר", היא מציינת. “מה אתה יודע, כשחבר הסיעה שלי, חיים דיין, הפריע לישיבה וממש היה באקסטזה, דרשתי להוציא אותו מהמליאה".

אסתר סלמוביץ צילום פלאש 90 אסתר סלמוביץ צילום פלאש 90

עם פרישתך מצומת, לא חששת שיקחו ממך את הפטיש?
“לא יכלו לקחת. לפי תקנון הכנסת, יושב הראש שלה וסגניו נבחרים לכל תקופת כהונתה".

סלמוביץ' כיהנה כחברה בוועדה לקידום מעמד האישה - שלצדה עמדה בראש ועדת משנה לחד־הוריות - ובוועדת החינוך והתרבות. “מה שלמדתי בכהונתי בכנסת לגבי סדרי ממשל, לא הייתי לומדת בשום מסגרת אחרת", היא משוכנעת, “אי אפשר להשוות את זה לאיזושהי אקדמיה".

לדבריה, היא ראתה בכהונתה בכנסת שליחות. היא פתחה לשכה פרלמנטרית בעירה והשתדלה לעזור לפונים אליה. כשנודעה פציעתו בצבא של בנה, משה, “הפכתי להיות כתובת להורים שילדיהם נפגעו בצבא". בהמשך לכך, היא העבירה בכנסת - “בעזרת ח"כים מהשמאל" - את חוק השיפוט הצבאי לצד חוקים בנושא איכות הסביבה.

“איכשהו חלק ניכר מהצעות החוק שלי נוגע לצעירים", העידה בראיון ב־94'. “מדינה ללא צעיריה, אין לה עתיד. לכן, פעלתי להעלאת שכרם של חיילים בחובה, וכן לביטול הבחינות הפסיכומטריות".

מה הביא אותך אחרי שנה וחצי בכנסת להתפלג מצומת ולהקים עם שגב וגולדפרב את סיעת יעוד?
“כשראיתי שמצומת ניהלו מגעים עם העבודה כדי להצטרף לממשלת השמאל שלה עם מרצ ונוכחתי שאין ערכים, רק מדברים על תיקים, לא יכולתי להישאר בצומת. אלא מה? לא בחרתי את השותפים הנכונים להתפלגות, שאותם לא הכרתי מקרוב. אחד מהם רץ לתיק בממשלת רבין, והשני, כך סופר, נקנה תמורת טויוטה (מתנגדי הסכם אוסלו ב' טענו שהצביע בעדו תמורת קבלת רכב שרד – יב"א). כשלא יכולתי להמשיך איתם, נשארתי כסיעת יחיד עצמאית באופוזיציה, שנקראה עתיד, בלי קשר למפלגתו הנוכחית של לפיד".

בסופו של דבר, מצאת את עצמך עם הפנים לליכוד.
“מי שהציע לי להצטרף לליכוד לקראת סיום כהונתה של הכנסת הוא בנימין נתניהו, שבבחירות 96' נבחר לכהונתו הראשונה כראש הממשלה. לצערי, הוא מתנהל היום איך שהוא מתנהל. לדעתי, עליו לפנות את מקומו".




 בנימין נתניהו. צלם : מרק ישראל סלם בנימין נתניהו. צלם : מרק ישראל סלם

מה יצא מההצעה דאז של ביבי?
“שעה שכבר התחלתי בהכנות לפריימריז אצלם, רפול, שהבין שלפי הסקרים לא יעבור את אחוז החסימה, השתלב ברשימה של הליכוד עם התניה שאשאר בחוץ".

סלמוביץ' עקבית. כששאלתיה בראיון בראשית 94' אם היא מודעת לכך שבפרישתה מצומת יש משום הימור על עתידה הפוליטי, היא השיבה: “יכול להיות. אבל לדעתי אני צריכה קודם כל לחיות בשלום עם עצמי ורק לאחר מכן לחשוב על הקריירה".

וכיום? “זה היה בלתי נמנע", היא אומרת. “ממש לא יכולתי לשאת את מה שהיה בצומת ולא עניין אותי עתידי הפוליטי".

הבריחה לשקט
עתידה הפוליטי של סלמוביץ' הפך מהר מאוד לעבר. בבחירות 96', בעוד שנאמניו של רפול - מודי זנדברג, חיים דיין, משה פלד ופיני בדש - נבחרו עם מנהיגם ברשימת הליכוד לכנסת ה־14, סלמוביץ' העצמאית דורדרה עד המקום ה־76 (!) חסר המשמעות, ועד היום יש לה תחושה שלא הכל היה כשר שם.

לאן פנית?
“ללימודים אקדמיים. בתחילה למדתי מינהל עסקים, ובהמשך משפטים".

לא היית הסטודנטית הצעירה ביותר שם.
“כשלמדתי משפטים במכללה האקדמית בנתניה כבר הייתי בת מעל 50. נסיבות חיי הוליכו אותי לכך".

גיורא, בעלה, הוא מוזיקאי, ויש לו בית מלאכה לעיבוד שבבי. “טוטם", היאכטה הקטנה שהשיט, היא נחלת העבר. הם הורים לשניים וסבים לחמישה נכדים. כאמור, משפחת סלמוביץ' עקרה מנהריה לכפר ורדים. “נהריה הפכה להיות מקום שקשה לחיות בו", אומרת סלמוביץ'. “הצפיפות שם העבירה אותנו למקום שקט יותר".

לבסוף, מה עבר בך, כשהים לקח את רפול, שהיה לגבייך “האל שהכזיב"?
“צריך להבחין בין רפול האדם, שחיבבתי אותו מאוד והוקרתי אותו בזכות מה שעשה בצבא, לבין רפול הפוליטיקאי. זה סיפור אחר. כאדם, הטביעה שלו בנמל אשדוד ציערה אותי מאוד".