"חוק הנאמנות בתרבות". אין ספק, הצירוף הלשוני הזה לא נשמע טוב. לעזאזל, הוא אפילו מזכיר משטרים אפלים וגו'. תוסיפו לכך את העובדה שמי שעומדת מאחוריו, עם כל הקיטור, היא מירי רגב, וקיבלתם תגובה כמעט פבלובית מכיוון "חוגי היוצרים". מכתבי מחאה, טורים פובליציסטיים על קץ הדמוקרטיה וכו'.

בפועל, מדובר בחוק שעצם הקיום שלו הוא מצער, אפילו אומלל, בעיקר כי הוא קובע את מה שאמור להיות ברור מאליו: מדינה ריבונית לא צריכה לממן יצירות תרבות שחותרות תחת עצם קיומה או מעודדות פעולות טרור נגדה (גם סימפטיה לטרוריסטים נכללת באותה קטגוריה). אבל היות שבשטח זה לגמרי לא ברור, ויותר ויותר יוצרים מקצינים עמדות ומעלים יצירות שמגלות סימפטיה לשטן (אני לא מדבר על הרולינג סטונס אלא על מחבלי חמאס), הם הביאו את החוק המרגיז הזה על עצמם, ועל כולנו.

אבל לפני הכל, בואו נעשה קצת סדר בהתלהמות. הצעת החוק קובעת שמשרד התרבות יוכל לשלול או להפחית תקציב ממוסדות תרבות נתמכים שיחתרו תחת ערכי המדינה או סמליה. כך שמדובר בסנקציה כלכלית, לא באיסור על עצם העלאת התכנים האלה. במילים אחרות, אם יוצר מעוניין לכתוב משהו שבו הוא מאדיר את שמם של אויבי המדינה, או חותר תחת זהותה היהודית, הוא תמיד יוכל לפנות לאתר גיוס כספים, להציג את עצמו כקדוש מעונה הנלחם על שיירי הדמוקרטיה הישראלית הגוססת, ולאסוף הרבה יותר כסף ממה שתיאטרון הפרינג' המצומק יוכל לספק לו. קרוב לוודאי שתמיד יימצא גם תורם אירופי נדיב, שישמח לסייע לו במשימה החשובה. הרי לא מתקבל על הדעת שמדינה תשקיע כסף ביצירה התומכת בצריה. בדיוק כמו שקרן תרבות אמריקאית ציבורית לא תממן מחזה חדש, המבוסס על עדויות של מחבלי 11 בספטמבר ומגלה סימפטיה למעשיהם.

במקרה שלנו אלה היו מחזות כמו "אסירי הכיבוש", שממש דחפו אצבע לעיני השלטון, ולמעשה אילצו אותו לפעול נגדם. כזכור, מדובר במחזה שבוסס על מכתבים של אסירים פלסטינים ביטחוניים, שהיה אמור לעלות במסגרת פסטיבל עכו 2017. אחרי שוועדת ההיגוי של הפסטיבל החליטה לפסול את הצגתו, פרצה מהומת עולמים, שבמסגרתה - כצפוי - ארגוני היוצרים הזדעקו על סתימת פיות, הקץ לחופש הביטוי וכו'.

כמו שכתבתי אז, היצירות האזוטריות האלה פוגעות דווקא ביצירה ביקורתית רחבה בהרבה, כי הן צובעות כל סוג של ביקורת על השלטון באור שלילי. לצערי, צדקתי. ומירי רגב הסתערה עליהן כמוצאת שלל רב. לצערי ב', נדמה לי שהאנשים העומדים מאחורי יצירות כאלה דווקא מרוצים מאוד מ"חוק הנאמנות בתרבות", כי הוא מאפשר להם להגיד "אמרנו לכם". יוצא ששני הצדדים הקיצוניים מבסוטים, בעוד שציבור רחב התקוע באמצע מפסיד. שוב.

ובחזרה לחוק, עצם הרעיון שלו רחוק מלהיות אנטי־דמוקרטי. חופש הביטוי הוא לא עיקרון מוחלט, ומותר להגביל אותו במקרים קיצוניים. בדיוק כמו שהמדינה יכולה לפסול רשימה מלהתמודד לכנסת, אם היא אוחזת באידיאולוגיה המנוגדת לערכים הבסיסיים שלה (זה קרה משמאל, עם השייח' ראאד סלאח, ומימין עם הרב כהנא), מותר לה גם למנוע מימון מיצירה שחותרת תחת עקרונותיה. דמיינו למשל הצגה חדשה המביעה אמפתיה למעשהו של יגאל עמיר ומציגה אותו באור חיובי, כאנושי ורגיש. האם במקרה כזה, כשההצגה הייתה נפסלת (ובצדק מוחלט), היינו חוזים בגדודים של יוצרים המחתימים עצומות ומקוננים על פגיעה בחופש הביטוי? אני בספק.

ובכל זאת, כוכבית. גם אם העיקרון שמאחורי החוק מוצדק, המבחן הגדול יהיה האופן שבו הוא ייושם. וליתר דיוק, הקריטריונים של "חתירה תחת ערכי המדינה". ההגדרה הזו צריכה להישמר למקרים קיצוניים במיוחד. אוי ואבוי לנו, לכולנו, אם היא תהפוך לכלי קבוע שמטרתו להפחית את הביקורת על השלטון. ביקורת שהיא הכרחית בחברה חופשית. המנגנון פה צריך להיות הגיוני ורגיש, לא לזנק בחדווה על כל אקט סמלי כמו דריכה על דגל ישראל (מחווה שבהקשר מסוים יכולה לבוא דווקא מאהבה למדינה) ולאפשר גם אמירות קשות.