מיד עם צאת החג הידוע כשמחת תורה, הודעתי בחגיגיות לילדי - ובעיקר לעצמי - שמעתה אנחנו פטורים מעול החגים עד חנוכה המרוחק. כמה תמים הייתי, כמה מנותק מהמציאות העכשווית. כי לרגע קסום אחד שכחתי שחודש נובמבר, שנשמע כמו חודש סימפטי ונטול אירועים, הוא למעשה מצבור של ארבעה חגי־על. חגים אוניברסליים, המרגשים מיליארדי אנשים בכל קצוות העולם. הם לא מופיעים בתנ"ך, אבל הם מככבים ועוד איך בלוח השנה. ואלה שמות: יום הרווקים הסיני, יום הווטרנים האמריקאי, סייבר מאנדיי והגדול מכולם - בלק פריידיי.

כולם מועדים לשמחה של מבצעי הנחות “מטורפים" בכל אתרי הקניות המרכזיים בעולם. וכבר לא צריך להיות עכבר רשת כדי להכיר אותם. בלאק פריידיי הפך מזמן לביטוי שגם רשתות שיווק מקומיות מתהדרות בו, וישראלים מכל העדות ומכל סטטוס משפחתי אפשרי למדו לציין את יום הרווקים הסיני. והאמת היא, מעבר לנימה המחויכת, שכל זה פשוט עושה לי רע. ובעיקר עצוב.

אני לא מנסה להתייפייף. קניות ברשת אינן זרות לי, ואני מודע בהחלט ליתרונות שלהן. בייחוד היכולת להזמין מותגים שאינם נמכרים באופן שוטף בישראל, והחיסכון הניכר במחירם של מוצרים מסוימים כשהם מוזמנים באינטרנט. למעשה, בעודי כותב את הטור הזה אני נועל נעליים שנשלחו אלי מאנגליה במחיר אטרקטיבי במיוחד.

ועדיין, יש כאן שני אבל–ים גדולים. הראשון קשור לאופן המעוות שבו הקניות האלה נערכות. ברגע שאתה יושב בביתך החם והבטוח, מול מסך סטרילי וידידותי, ויכול להזמין כאוות נפשך בלחיצת כפתור, היכולת לשלוט בעצמך ולקנות בצורה חכמה אובדת כמעט לבלי שוב. אם תשוו את זה לסיבוב קניות בקניון, למשל, הרי שהאקט הפיזי של מעבר מחנות לחנות, סחיבת השקיות ואפילו גיהוץ כרטיס האשראי בכל נקודה הוא מנגנון שמאפשר בקרה מסוימת על תאוות הקניות שלך. ומדובר בתאווה לכל דבר, שאצל אנשים רבים מחייבת מנגנוני בלימה בסדר גודל של קו מאז'ינו.

אלה יכולים להיות מבטים שננעצים בך כשכמות החבילות עולה על גדותיה, או נקיפות מצפון למראה מספר הקבלות שאספת. כך שהקניות באינטרנט מאפשרות לך לפרוץ כל מחסום, מה עוד שהן אפשריות בכל רגע ובכל מקום. ולכן כל מבצעי הענק האלה מעודדים אנשים לאבד שליטה, ועלולים להפוך להתמכרות לכל דבר. שישי השחור, על אמת.

מה שמוביל אותי לאבל השני. לא בכדי אירועי ההנחה האלה זכו לכינוי “חגים". זה נבע אומנם במקור ממניעים שיווקיים, שביקשו להאדיר אותם, אבל מייצג בהחלט את המציאות. מציאות שטחית וחומרנית להחריד, שבה הקניות הפכו לדת לכל דבר. ואם לא דת, אז לאמצעי הבילוי האולטימטיבי, תחליף לפסיכולוג, לחבר, למגע אנושי. לא צריך לערוך מחקרים נרחבים כדי להעריך שמרבית האנשים שחוגגים את חגי הסייבר האלה משתייכים למעמד הבינוני, כלומר אינם סובלים ממצוקה כלכלית. כמעט כל מי שאני מכיר, כולל עצמי, מחזיק במספר עודף ממילא של בגדים, נעליים, שעונים או כל מוצר צריכה אחר. כך שמבצעי הקניות האינטרנטיים האלה לא עונים על צורך ממשי אלא מהווים תחביב, ספורט, חיקוי חיוור של חיים אמיתיים.

בדומה לכל התמכרות, הקנייה מתאפיינת ברגע קצר של להט, דפיקות לב מואצות ופרץ אדרנלין, שמתחלפים בתחושה עזה של ריקנות מיד אחרי אישור הקנייה. וזה מדכא, כי הפכנו לחברה שרוקדת סביב עגל הזהב (ואז לא מוצאת מקום בארון לכל הדברים שהזמינה מאמזון). ואם היומיום לא מדאיג מספיק, מגיעים ה"חגים" האלה, ופרט לדחיפה השיווקית שלהם (קנה מהר, כי בסוף היום המבצע מסתיים) הם מקנים לכל פעולת הקניות סוג של חשיבות יתרה.

מיתוג מחודש כ"אירוע". התקשורת ממהרת להצטרף לחגיגה, בדמות סיקור חדשותי (בניגוד לתוכן שיווקי) של המבצעים המומלצים, האתרים האטרקטיביים וכו', במסגרת הספירה לאחור עד “היום הגדול". למעשה, נקודת האור היחידה בכל שטף החגים האלה היא שהם אינם גוררים חופשות של הילדים ממערכת החינוך. בינתיים לפחות.