בשבת האחרונה, בדרך חזרה מטיול בנגב, חיפשנו מקום יפה לפיקניק. הבחירה נפלה על שמורת פורה, הנמצאת בסמוך לכביש קריית גת–בית קמה. מצאנו חורשה נעימה למראה לצד הכניסה לשמורה. מרבדי עשב ירוק בינות עצים גבוהי צמרת נראו כמו הזמנה בטוחה לפסטורליה של בין ערביים. פרשנו מחצלת, הדלקנו גזייה והתחלנו לערבב את הקפה, כשהשקט הכפרי נקטע באחת.
זו הייתה שיירה של טרקטורונים שחצתה את החורשה בפראות וברעש גדול. הפטרנו קללה חרישית על קללת הארבע על ארבע ושבנו לערבוב הקפה, כדי לגלות שזה היה רק חיל החלוץ. שיירה של ג'יפים, בשלל גדלים ודגמים, דהרה בין העצים. זו לא הייתה נהיגה של מטיילי שבת בורגנים אלא רכיבה פראית שנשמעה כמו מרוץ מכוניות. עד מהרה הבנו שכל הנהגים היו בדואים. אחרי הג'יפים הגיעו גם רכבים פרטיים, שהתנהלו כרכבי שטח לכל דבר. לקחו סיבובים במהירות, עשו חראקות, ואז חזרו לתוך החורשה כדי לשוב ולדפוק רייסים מטורפים.
עזבו את העובדה שהם הרסו לנו את הפיקניק. או שמספר צעירים בדואים עשו על האש בסמוך אלינו, תוך שהם צועקים ומשמיעים מוזיקה בווליום בלתי אפשרי. ולחלופין, שגילינו באופן מקרי, כשהלכנו להטיל את מימינו, שכמה מהם הותירו מאחור מדורה דולקת שהייתה יכולה לגרום בקלות לשריפה. מה שהדאיג באמת זה שבפאתי החורשה הסתובבו משפחות מטיילים עם ילדים קטנים והרכבים פשוט דהרו ביניהם בטירוף.
איש מאיתנו לא העלה את האפשרות, אפילו בלב, של הזעקת משטרה. התחושה הייתה של מערב פרוע. אזור אקס טריטוריאלי. הבדואים התנהגו באופן כל כך חצוף והפגנתי, עד שהיה ברור שהם לא מפחדים משום דבר. והם לבטח ידעו גם למה.
התמונות האלה התחברו לי היטב עם סרטוני הנהיגה הפרועה של בדואים בכבישים ראשיים בנגב, שצצים מדי פעם בחדשות. או למכת הפריצות הבלתי נגמרת כבר שנים על גבי שנים ביישובים יהודיים כמו עומר ולהבים, שמתבצעות בידי בדואים מהאזור.
התופעה הזו מגיעה לכדי אבסורד של ממש במקרים של גניבות מחיילים המתאמנים בבסיסים בדרום, בייחוד חיילי מילואים בצאלים. בדואים רכובים על טרקטורונים חדישים מסיירים בגלוי ובאין מפריע לצד החיילים המתאמנים, יודעים היטב את מיקומם וגונבים מהם ציוד אישי מתוך התיקים האזרחיים, כולל כסף, וגם רכבים.
מינון התעוזה של הגנבים כל כך מתגבר, עד שבשנה האחרונה הם אפילו מרשים לעצמם לגנוב ציוד פרטי מתוך טנקים, במהלך אימון. התוצאה היא שמילואימניקים נאלצים לתגבר את השמירה בלילה, ובמקום להתרכז באימונים חרדים לגורל הציוד שלהם. ובצדק. על פי נתוני הצבא, בשנת 2017 נרשמו 50 מקרים של גניבת ציוד בצאלים. וזה רק מה שדווח, ולא כולל מקרים של גניבת רכוש צבאי כמו רובים ומכשירי קשר.
יחסי הגומלין בין ישראל והבדואים הם עניין מורכב, ולכן המדינה צריכה לאכוף את החוק מולם באופן רגיש, ולא תמיד על פי הנוהל היבש. זה נכון בעיקר לגבי סוגיות של מגורים בלתי חוקיים ופינוי יישובים. כאן יש התנגשות מובנית בין עצם הווייתם כנוודים ובין המציאות המערבית, שמחייבת מתן יחס מיוחד ותכנון לטווח ארוך (שכמובן לא נעשה, או לפחות לא באמת מיושם בשטח). אבל כשמדובר בעבירות של שוד, גניבה, נהיגה בלתי חוקית, החזקה בלתי חוקית של נשק וכו', המדינה חייבת לאכוף את החוק באופן ברור וקשוח גם בקרב הבדואים, והיא לא עושה את זה.
מה שמצער עוד יותר הוא שהמאבק הציבורי נגד התנהלות לא חוקית של בדואים, כולל מכת הגניבות בצאלים, מגיע רק מצד ארגונים המזוהים עם הימין, כמו רגבים. מי שמוחה, ובצדק, נגד בריונות של מתנחלים, צריך לדרוש גם את כיבוד החוק בקרב הבדואים. ולהפך. למרבית האירוניה, חלק מבכירי עמותת רגבים, למשל, מתגוררים בעצמם בבתים לא חוקיים ביהודה ושומרון. הדרישה לאכיפת חוק לא אמורה בכלל להיות עניין פוליטי אלא קונצנזוס. אבל הקונצנזוס מת מזמן.