אני לא מבין כלום באופנה, אבל אני יודע מה אני אוהב. ניסיתי לכתוב את המשפט הקודם בלי שלוש פעמים "אני", ולא הצלחתי. אין שחר לתחושה הרווחת בקרב ציבור מסוים שאני לובש את אותה חולצת ג'ינס כבר 40 שנה או מאז שהפצעתי לצדו של אדם ברוך. זה בסדר שאומרים - כמו דן בן אמוץ בספרו של דנקנר - שכדי להידמות לאדם חבשתי קסקט. היה לי על זה ויכוח קולני עם דנקנר. הוא אמר שלא הוא טוען את זה אלא דן בן אמוץ. הרי הוא מעולם לא ראה אותי עם כובע, הסברתי.

מילא הטענה שחיקיתי את כתב היד שלו. תהרגו אותי אם אני יודע איך מחקים כתב יד. אחת המתנות הביולוגיות הגדולות שנתנו לי, שבר כלי מגיל צעיר, הייתה שיער שופע וסמיך עד לאחרונה. למה שארצה להסתיר אותו? צעקתי על חברי כאחי לי, שעה שהבאתי לו תה למיטה הזוגית בקומה שנייה בקוטג' בנווה מגן שם נפל שדוד וקודח כאשר רבקה מיכאלי, נתיבה בן יהודה ואחרות עשו עליו לונה פארק עם צאת הביוגרפיה. כדי לצאת צודק וגם אלגנטי, כאשר הגענו בלבו של חורף קשה בוושינגטון הבירה "לכסות" את פרשת מוניקה לוינסקי, נכנס דנקנר לחנות גברים יוקרתית וקנה לי מתנה מגבעת פדורה אלגנטית של עיתונאים, שיהיה לי חם בראש. זה היה האליבי שלו וגם ג'סטה יפה. היה לו את זה.

האמת היא שהטעם של אדם ושלי בבגדים העיק עלינו. לא מספיק כדי לשנות את מי שהיינו, אבל העיק. לפעמים זה נראה כמו שתי נשות חברה מפורסמות שהגיעו באותה שמלה לחתונה. זה החל בזה שבגיחות שלנו לניו יורק קנינו איש לאחיו חולצות. שתיים מכל אחת. הזיכרון מתעתע, אבל נדמה לי שאדם דבק בג'ינס שעה שאני הייתי פתוח לצבעים אחרים. הנהייה הטבעית שלנו הייתה לתפירה העילית של ראלף לורן שאז פרץ דרך עם המותג POLO.

כשאני חושב על זה עכשיו, שנים מאוחר יותר אני זוכר את אדם אומר שהוא לא אוהב ללבוש חולצות עם סימנים מזהים של היצרן, ואכן הקפיד על כך. זו תובנה שהוא רכש משך זמן. מכיוון שהחולצות שלנו אז היו עם הלוגו של שחקן הפולו על הסוס ואינני זוכר את אדם עם הלוגו מתנוסס על לבו, להערכתי מישהי הסירה את הלוגו בשליחותו. המידה שלי הייתה אז XXL ונדמה לי שזו הייתה המידה של שנינו, אבל אינני רוצה חלילה להשמיץ את ההולכים. יכול להיות שאדם היה XL. אותם ימים, באמצע שנות ה–80, שנינו היינו עגלגלים משהו, אף שהמשקל העודף התפזר בתבונה על פני הגובה. יש צילום של אדם בערוב ימיו שבו הוא מרים את החולצה והבטן שלו שטוחה ומלאת קוביות. כמו הצילום ההוא של אריק שרון וגנדי בעירום עומדים על ענף מעל מעיין.

נעמי לא עזבה בגלל ארון הבגדים שלי. לא נהיה קטנוניים. היא עזבה בגלל חילוקי דעות עקרוניים, אבל ארון הבגדים שלי היה ונותר סיוט לסדר. במיוחד משום שהתעקשה לגהץ הכל. אין לי תירוץ לכך שארון הבגדים נראה כמו אחרי פיגוע במתפרה של ראלף לורן, מה גם שכבר שנים רבות אני יותר פתוח להשפעות אחרות מחוץ לעולמו של מר ליפשיץ. הטענה העומדת לי היא לחוסר שפיות זמני. אפשר לנתח את זה במונחים פסיכולוגיסטיים של חסר מילדות, ושל מי שאמו התעקשה לקנות לו את בגדיו אצל "רומן" ברחוב ביאליק ברמת גן. בעיקר חולצות המראה הרטוב, חולצות שרוולים שרוזה התופרת, שנראתה כמו ג'וליה צ'יילד עם מכונת תפירה משובטת עם קצת ברברה בוש, הייתה עושה להם פנסים ומכנסי טרילין. אלה מסוג חוויות ילדות שמצלקות לכל החיים.

מיד כשעמדתי על דעתי ומצאתי דרך לכסף המשפחתי, הייתי מתגנב ל"המבריחה" ליד כיכר דיזנגוף וקונה לי ג'ינס כהלכתם. פשר המוסד ההוא נשגב מבינתי, משום שהמבריחה מכרה את הג'ינס מאמריקה לעיני כל ואף אחד לא לחש ססמה בדלת. את סיפור האהבה שלי עם משבצות פלנל התחיל אבי שהביא לי מה שנקרא Jac–Shirt מניו יורק. ליד חנה הגיע טנדר של הלבשה, ובו ניתן היה לקנות חולצות פלנל נהדרות. לבשתי אותן שנים בסן פרנסיסקו.

***

את חנות הדגל שלו ב–867 מדיסון אבניו פינת רחוב 72 במנהטן, פתח ראלף לורן ב–1985. קודם זה היה The Rhinelander Mansion, ולורן שיפץ אותו בעלות של 30 מיליון דולר לצלילי השחזת התער של רואה החשבון שלו. מהפעם הראשונה שנכנסתי בדלת התחלתי לחוות תופעה של בלק–אאוט. אני זוכר שאני נכנס ושאני יוצא; כל מה שקרה באמצע לא נרשם. לפעמים הייתי לבד, לפעמים עם ידידים. הם עדים לקורות אותי ואני עד למה שעבר עליהם. מאוחר יותר, כשראלף פתח בחנות הדגל חדר של מותג חדש שלו בשם RRL, חדר שאכל את ירושת ילדי, לקחתי אליו פעם את חברי הדי, שמגיל צעיר יש לו אובססיה לשניצים (פרנזים) ומראה של מעיל עור עתיר שניצים שהיה כנראה חיקוי של המעיל שלבש דייווי קרוקט כאשר מת באלאמו, ערפל את הכרתו החדה והקמצנית בדרך כלל. הדי היה כהלום רעם. אפילו תווית המחיר המסוגננת לא הרתיעה אותו. 1,200 דולר למיטב זיכרוני. לראלף זה עולה יותר. הרחקתי אותו מהחדר בכוח והוא בחור שלא זז בקלות.

פעם טסתי לניו יורק עם המסעדן משה כרובי. נחתנו בבוקר כרגיל, אבל במקום ללכת למלון משכנו זמן כדי לבקר קודם בחנות של ראלף לורן. למזלי זכרתי את המלצתו של ידידי גנוסר הי"ד, גם הוא מאוהדיו הגדולים של ראלף, על מסעדה איטלקית קטנה בין ראלף למוזיאון וויטני, המתמחה בפאניני. האספרסו אושש אותנו ונכנסו לחנות כמו חתנים.

כוח הקנייה של כרובי, שהיה אז הבעלים של "דלידג", היה גדול משמעותית משלי. אבל הלאקונה הלוגית אצל ראלף מול הסחורה שלו, היא שאנשים כמוני מאבדים את הקשר הרופף שלהם למציאות ומתקיימים בנפרד מחשבון הבנק שלהם. מסגרות ענקיות של אשראי עזרו וגם מזומן, אבל טוב לו לאדם להישאר מעוגן למצבו הכלכלי. הסתובבנו בין הוואזות הגבוהות, ראשי החיות המפוחלצות, ציורי דיוקן של אבות מייסדים מומצאים של שושלות בריטיות, פסיונים, פרפרים בוויטרינה, רובי ציד וכדומה.

בימים ההם הייתה נצמדת אליך זבנית שיצאה מז'ורנל עם קפוצ'ינו ביד שאותו הגישה לך ללגימות קלות. הן היו שילוב נדיר של ערנות, קשב, חינניות ותכונות של השירות החשאי, ואחרי שהתחלת לתת להן סחורה לשים ליד הקופה, נוצר ריספקט. זה היה מקסים. אינני הולך להיכנס לפרטים כשם שאינני מתכוון להפליל את הזולת. אומר רק שאותו בוקר השארתי אני שם 1,500 דולר והסחורה נשלחה למלון שלנו והגיעה לפנינו. גם בימים שאחרי קריסתי הכלכלית אני מסוגל להיכנס לחנות במדיסון ולקנות חולצה נהדרת שאינני צריך וספק אם אלבש. לזכותי ייאמר שאני מגיע לניו יורק כפעם בשנה, והפעם למשל, לא יצאתי מברוקלין.

קשה להוכיח את זה, אבל אילו החלה הילרי קלינטון ללבוש ראלף לורן לפני החודשיים האחרונים של קמפיין 2016, אין לי ספק שהייתה מנצחת. לורן הוא המעצב היחיד המסוגל להלביש אותה. ואינני אומר זאת משום שקלינטון היא בצקנית עגולה מחולקת לא טוב. בפאזות שונות בחייה מצאתי שהיא אטרקטיבית. היא אישה שקשה להלביש. כאשר הגיעו חליפות המכנסיים הלבנות, הצווארונים הגדולים, המידות הנכונות, היא נראתה טוב. יותר טוב מאיש המישלן שהוא טראמפ. צמיגים ועניבה עד סוף האשכים. כאמור, זה היה מאוחר מדי. אבל כאשר ציין לורן השנה 50 שנה לאימפריה האדירה שלו שעיצבה את האופן שבו רואה אמריקה את עצמה ואת הדרך שבה היא מתלבשת, קלינטון הייתה שם.

ראלף ליפשיץ, הילד הרזה והנמוך מהברונקס, בנו של פרנק ליפשיץ, מהגר יהודי מרוסיה שצבע בתים - סיים תיכון, היה כמה חודשים בקולג', נשר והלך לעבוד כעוזר זבן באחים ברוקס, חייטי חליפות. למרות רוסיה וילדותו בברונקס, עיצב ליפשיץ לעצמו מראה שניזון מאריסטוקרטיה בריטית, משפחת קנדי בהרכב מלא על היאכטה, אלה שגרים בסאות'המפטון וקייפ–קוד.

בתחילת דרכו מכר ראלף לורן - הוא החליף את שם משפחתו ללורן כי אהב את הצליל - עניבות ממזוודה בפתח של חנויות בגדים. על התווית כתוב שהמותג POLO החל ב–1967, אבל את יובל ה–50 חגג לורן השנה. "אף מעצב אמריקאי בן זמננו אינו מגלם טוב יותר את אורח חיינו, את המסורות שלנו ואת הסגנון המשותף לכולנו", נכתב עליו ב"ניו יורק טיימס". עד היום, והוא בן 80, הוא אייקון האופנה האמריקאי הגדול ביותר. הוא השפיע על האיטלקים יותר משהם מוכנים להודות. רוב המעצבים לגברים ששולטים היום בכיפה, עבדו אצלו. הוא הגרסה המלבושית של קנדי, סקוט פיצג'רלד ורוקפלר.

אפרופו פיצג'רלד: היה זה ראלף לורן שעיצב את בגדיו של רוברט רדפורד כאשר גילם את ג'יי גטסבי ב"גטסבי הגדול" ב–1974. זה נשמע סביר. אבל אחרי כל הדיבורים על המראה השיקי כל כך שהביאה דיאן קיטון ל"אנני הול" ב–1977, קיטון היא הראשונה המודה שלורן עיצב את המראה שלה והיא מעולם לא טענה שהביאה את הבגדים מהבית. מה יותר אייקוני מהמראה של קיטון ב"אנני הול"?

לא אנסה להתחרות בעיתונאי–סופר ג'ונתן רבן שעוקב אחרי לורן שנים רבות. הוא מתאר את האיש ועולמו טוב ממני: "בחנות כמו עומדים עקבות של ריח אבק שריפה. מעיינות דשנים מביאים דגי שמך חומים ושמנים אל חכות הדייגים. בעולמו של לורן יש אקלים ייחודי משלו. גם בשיא הקיץ (תמיד שיא הקיץ בחבל הארץ של לורן) נראות ברקע פסגות מושלגות ומדרונות שעליהם עושים סקי. בנחלים נשמע פכפוך תמידי, נקישת משוטים במים וכלבים עומדים ליד סוסים אצילים. נערות משחקות לאקרוס. נערים לומדים כיצד לסחוט בעדינות הדק של רובה ציד. הבתים ברקע נראים כמו אחוזות אנגליות, חלילה לא יותר מארבע קומות, בנויות מטיח ומקורות עץ וכמה מפתיע שאין צריחי כנסיות".

כוחו של לורן כמעצב, להבנתי הלא מלומדת, הוא ביכולתו לקלוע למיתולוגיה האמריקאית ולעולם דימויים שהיה קיים בחלקו במערב ארצות הברית, ללא היופי והנוחות שלורן יצק בהם. לורן החל בעיצוב המראה היאפי המודרני לגברים צעירים העוסקים בשיט, גולף ורכיבה על סוסים, עם סוודרים צבעוניים, חולצות פולו ותפירה איכותית ונוחה. רק משם עבר מאוחר יותר ואימץ את החזות המערבונית. בעולמו של לורן העבר תמיד טוב, עשיר, נדיב ומנומס יותר, עולם שעלול היה לבלבל את אביו פרנק ליפשיץ כשם שתפס בהפתעה את אצולת הממון בניו יורק.

הוא החזיר את מכנסי הקורדרוי עם הפסים העבים, את הסוודרים השמנים שלא התבייש לסרוג בתוכם את הדגל האמריקאי. אמריקה של ראלף לורן הייתה אנגלוסקסית בצורה קיצונית. לא היו בעיצוב שלו עקבות לים התיכון ולאירופה, לא לאפריקה או אמריקה הלטינית. לא היו לו געגועים לרוסיה ולשטעטל, אבל בגלגולו המאוחר, אף אחד לא יודע טוב ממנו לעצב את מראה כורה הפחם או את הקאובוי בחווה במונטנה.

בכתבה שציינה 50 שנה לאימפריה תפורה היטב, דיברו כמה מחבריו. ג'רי סיינפלד אמר שיותר מכל הוא זוכר את הג'ינס והקולון. פול גולדברגר אמר: "אתה נכנס לחנות של ראלף ומרגיש טוב. לכן אתה רוצה לקנות. אתה קונה חתיכה מתפיסת עולמו". האמירה הזאת ממקמת אותי. הבגדים של ראלף לורן חיים יותר מהלובש אותם. יכול להיות שהמידה קטנה או גדולה עליך. אבל מה שהוא תופר נשאר בארון כמו לוויינים החגים סביב חייך על קולבים. אי אפשר להיפטר מהם. לפעמים מורידים ממני בני סוודר או ז'קט, וזו התחושה הטובה בעולם. אופרה ווינפרי: "כאשר עברתי לשיקגו והתחלתי להרוויח כסף ונשאר לי גם אחרי שכר הדירה, הצלחה בעיני הייתה לקנות מגבות של ראלף לורן". טום סלק: "מייקל קרייטון ואני נהגנו ללכת מכות בחנות פולו בבוורלי הילס כאשר הגיעה סחורה חדשה מראלף. שנינו היינו גבוהים, בעלי מבנה גוף דומה והבגדים של ראלף היו במידה שלנו".

אני מוצא שהמותגים שלו, כמו Denim & Supply ו–RRL, כובשים את הדמיון וקורעים את הכיס. זה מאבק פנימי שאין לו סוף. לורן הוא כמו מי שכורה את הבגדים מהחלומות שלך ומציע לך אותם חזרה למכירה במחיר מופקע. הוא עשיר כקורח. ילדיו עובדים איתו, הוא שמר על נישואים ארוכים לאשתו ריקי, יש לו אוסף מכוניות עתיקות ובתים בכל אמריקה, והוא נראה נפלא במכנסי ג'ינס ומעיל העור שלו. החרטה היחידה שלי: ירדתי פעם למרתף של החנות שלו בכיכר המדינה וראיתי שני קרדיגנים חומים מצמר תלויים זה ליד זה. מחירם היה סביר והייתי צריך לקנות שניים. גם הגודל היה במידתי. את זה שקניתי לקח עמנואל בני לפני שנים. לא ביג דיל אבל ראייה לטווח קצר.