קולנוע - הצגת הקולנוע האחרונה | מאיר שניצר
סרטי המפלצות וגיבורי העל ההוליוודיים רשמו שיאי הכנסות, אך צללו עמוק מתחת לאפס במדדי איכות. נטפליקס מאיימת לקבור את הקולנוע, ו"רומא" ו"עץ האגס הפראי" החזירו לו את כבודו האבוד
הקולנוע האמריקאי מת כבר 30 שנה לפחות. נכון שמבחינת הביזנס, כל אותם סרטי מפלצות ושאר גיבורי־על עושים עסקים מצוינים. ב־2018, למשל, גרף הפרק האחרון של "הנוקמים" הכנסות בסכום של יותר משני מיליארד דולר, וגם "פנתר שחור" ראה ברכה בעמלו הרעשני (כמיליארד וחצי דולר). סכום דומה הכניס לחשבונות הבנק של מפיקיו גם הסרט "עולם היורה 2".
אך בכל הקשור למדדי האיכות או הנוכחות האמנותית שיש בה כדי לתרום לשינוי חברתי או יצירתי, התפוקה ההוליוודית מצויה הרבה מתחת לנסבל, ואיכויותיה שקולות (במקרה הטוב) לרמה של להיט פופ קיצי או טוויט מהגותו של הנשיא טראמפ.
מצב הדברים האמור לעיל מתקיים כבר עשרות שנים, ועד לאחרונה לא היה טמון בכך שום גרעין של השמדה עצמית, משום שתעשיות הסרטים האירופיות ואלה של מזרח אסיה, איזנו את המצאי האמנותי והותר סרטי איכות מהסוג המוקרן באותם בתי קולנוע שהאמריקאים מכנים בבוז "ארט האוסז".
הייחוד של 2018 נבע קודם כל מהענן המאיים ששמו נטפליקס ויתר חברות הסטרימינג, שהתמקמו על קו החזית נגד מפלט הארט האוסז. הרעיון המסחרי שעמד השנה לא רק למבחן עסקי, אלא גם לבדיקה של מימוש איכותי, הוא המזימה לכלוא את אותם סרטים לא אמריקאיים (וגם פה ושם כמה מארצות הברית עצמה) שאינם נענים לפרמטרים של סרטי ילדים, מתבגרים ואנימציה, בתוך בית הסוהר של המכשיר הביתי.
נטפליקס פירושו אובדן החוויה של הצפייה על גבי אקרן רחב בתהליך של הזדהות פסיכולוגית, הנובע קודם כל מהעובדה שמדובר בחשיכה, בשקט, ולא בצפייה בסלון ביתי שסמוך למקרר ולפיתוייו. אם חברות הסטרימינג אכן יצליחו לרתום את היוצרים הפועלים לאו דווקא בהקשרים הוליוודיים לתעשיית השידור הסגורה הזו, שמכוונת לקהל שבוי המשלם דמי מנוי, אפשר יהיה לומר קדיש על האמנות השביעית ששלטה בשיח הציבורי במהלך המאה הקודמת, ולעתים אף הייתה זו שהגדירה אותו.
הדוגמה הקיצונית ביותר לאיום הקרוב והממשי הזה הוא הסרט המקסיקני "רומא", המצוי בבעלות נטפליקס, שזממה שלא להציגו כלל ברשות הרבים, אלא לאפשר גישה טלוויזיונית אליו החל מאמצע חודש דצמבר אך ורק לציבור המנויים שלה. ומה כל כך חמור בזה? ראשית, הסלקציה המוקדמת של הקהל: מנויים כן, כל היתר לא. שנית, מסך טלוויזיה, ולא מסך גדול, פירושו אובדן של היתרון העצום שסרט זה מאפשר בצפייה בו בתנאים של בית קולנוע – חושך, שקט ואקרן רחב.
אמת, יש די והותר פגמים ב"רומא"; בעיקר בכל הקשור לבנייה בלתי מאוזנת של חלק מהדמויות בעלילה, וגם במיקום הסיפור בהקשריו הלוקאליים. אך יש בו, ב"רומא", לפחות שתי סצינות שהן מהגדולות ביותר שידע המבע הקולנועי מאז ומעולם; לא פחות מהרונדו המסיים את "שמונה וחצי" של פליני, או סצינת מדרגות אודסה ב"פוטיומקין" של אייזנשטיין. האפשרות לחוות את הטלטלה הרגשית האצורה בסצינות אלה, ובנוספות כמובן, מוגבלת לבית הקולנוע. מדובר בסצינת הלידה ובסצינת הגלים, וכל מי שכבר זכה לצפות ב"רומא", ולא בחדר המשפחה בדירתו, בוודאי יודע במה הדברים אמורים.
אפשר היה להגדיר את "רומא" כפסגת העשייה הפילמאית לשנה החולפת, אילו בטורקיה לא היה פועל נורי בילה ג'יילאן הגדול. בחודש מאי השנה, בפסטיבל קאן, הוא חשף את האופוס החדש שלו, "עץ האגס הפראי", שאף הוא בבחינת סרט פגום. זאת, משום שעקב דרישות הנובעות מהפצתו המסחרית של הסרט, הוא קוצץ בשעה בערך והעלילה סובלת מכך.
מה שנותר ב"עץ האגס הפראי" - שלוש שעות ושמונה דקות - הוא אחד הסרטים המתוחכמים ביותר על אודות ההתעסקות באמנות, ודיון מעמיק סביב סוגיות הקשר בין הבועה של היוצר לבין סביבת העבודה שלו. העובדה ש־2018 הניבה הן את "רומא" והן את "עץ האגס הפראי", הופכת אותה לאחת השנים המרגשות ביותר במאה הנוכחית שעומדת, כפי שאוזכר כאן קודם לכן, תחת המצור של גיבורי־על אינפנטיליים.
בישראל הוצגו בשנה החולפת עוד כמה סרטים לא אמריקאיים ראויים ביותר. "הריבוע" השוודי, "אהבה חסרה" מרוסיה, "בית ליד הים" הצרפתי ו"בעירה" הדרום־קוריאני. אפילו "המשפחה שלי", לאו דווקא מסרטיו הגדולים של הירוקאזו קורה־אדה, בכיר קולנועני יפן, יכול להיכלל ברשימה מובחרת זו; בסך הכל שבעה סרטים מעולים, וזה המון.
ספרות - כנגד כל הסיכויים | כרמית ספיר ויץ
שלושה ספרים מתורגמים שיצאו בהוצאה האיכותית "תשע נשמות" כיכבו ב־2018 ברשימת רבי־המכר, בלי יחסי ציבור
"סצינות מברצלונה" מאת מרסה רודורדה (תרגום: יוסי טל), "אהבה לכל החיים" מאת סרחיו ביסיו (תרגום: מיכל שליו) ו"צבע החלב" מאת נל ליישון (תרגום: רותם עטר), הם שלושה ספרים שכיכבו לאחרונה ברשימות רבי־המכר. המשותף לשלושתם: ראו אור בהוצאת "תשע נשמות", המתמחה בפרסום ספרות מתורגמת מרחבי העולם, שהפציעה השנה גם עם ספר מקור ("כך להישאר לעולם" מאת יונה אלון) שהתקבל באהדה גדולה אצל הקוראים.
בלי רוח גבית מהוצאה מסחרית, ראו אור בהוצאה הירושלמית העצמאית, המציינת שנת פעילות רביעית עם עשרת ספרי סדרת "פטיט" (ובהם "פרשת בטאוויה" מאת סימון לייס, "טוהר המידות של קקינה" מאת מטילדה סראו ו"שתי חברות" מאת מרטין רכטמן), שניים מספריו של ססר איירה הארגנטינאי, וככתוב בדף הפייסבוק העצבני של ההוצאה: "היינו ההוצאה היחידה בישראל שהוציאה ספרות אוונגארד, שנוכחת בחוגי ספרות מתקדמים בכל מקום בעולם, חוץ מאשר אצלנו. והוצאנו את 'ספר התשוקות' - ספר נועז ביותר ופורץ דרך בסוגו. בנוסף, הוצאנו עוד 12 ספרים נפלאים, ללא עזרה מאף אחד, מחוץ לכל ברנז'ה ובלי יחסי ציבור עם חמצן מלאכותי.
"התגובות היו מורכבות: אהבה גדולה מצד קוראות וקוראים, לצידה דחייה ממסדית, קושי למכור ספרים קטנים ומיוחדים בצורה רחבה. סבלנו מהטרדה ופיגועים מסוימים מצד העיתונות, הן בחזית והן מאחורי הקלעים. גילינו מאפיה. גילינו את הקליקה לעומקה, וחומה תרבותית שמנעה מאיתנו חשיפה והתקדמות בדרך המקובלת. ובכל זאת אנחנו כאן".
הדובר: אוריאל קון, האיש מאחורי ההוצאה שהפכה לעובדה מוגמרת אצל חובבי הספר, שלא מהסס להשתלח במי שנראים לו כאינטלקטואלים מתחזים ועבדים של המולך המסחרי. אז מה אם - כפי שהוא עצמו מדווח - פורסמו כתבות ב"מעריב", "ידיעות אחרונות", "את", "מקור ראשון", "לאישה", "המוסף לשבת", ועוד 22 ביקורות, כתבות והתייחסויות. אז מה אם אותה טבלת רבי־מכר מעוררת תהיות אכלסה גם את ספרי הוצאתו. "אני לא יכול לוותר על הספרים הללו, כי מדובר במהות עשייתי, הסיבה שלשמה אני עובד במו"לות", הוא מצהיר.
מחויבותו של קון, כך עולה מהדרך שהתווה לעצמו ולקוראים, בעיקר בשנה האחרונה, היא לאמת פנימית, איכות ספרותית וכמובן – לקוראים. יש שיקראו לזה "מקרה מובהק של עודף אישיות". אבל מה זה משנה כשמדפי הספרים הולכים ומתמלאים בספרי איכות מרחבי העולם?
הופעות בינלאומיות - נו מור הולילנד | דודי םטימר
כוכבים דועכים שהופיעו מול אולמות חצי ריקים, מעט מאוד אמנים צעירים ולוהטים, BDS אחד שגרם לגל ביטולים ומספר שיא של ישראלים שטסו לראות הופעות בחו"ל. כל אלה אפיינו את 2018
בעוד שב־2017 כיבדו אותנו בנוכחותם שמות גדולים כמו ג'סטין ביבר, בריטני ספירס, אירוסמית', גאנס אנד רוזס, רוד סטיוארט ועוד - מה שהפך אותה לאחת השנים היותר פוריות בכל הקשור להופעות בינלאומיות, אבל 2018, למרבה הצער, הייתה לא רק חלשה מבחינת האמנים הבינלאומיים שהגיעו לכאן, אלא גררה גל ביטולים. בגזרת הצעירים, הלהיבו השנה את הקהל הישראלי אנריקה איגלסיאס, הצ'יינסמוקרס, קלין בנדיט, ג'ייסון דרולו, הארדוול, מרשמלו ומאלומה. זאת לצד אמני דור ביניים שלא ממש מצויים בשיא תהילתם כיום, כמו בקסטריט בויז ואלאניס מוריסט.
השנה הייתה אומנם גדושה יותר מקודמתה בכוכבים ותיקים, ובהם קליף ריצ'רד, רינגו סטאר, אוזי אוסבורן, ננה מושקורי, דון מקליין, בריאן וילסון ("הביץ' בויז"), חוליו איגלסיאס, א־אה, ג'ת'רו טאל ועוד כמה, שעם כל הכבוד, עתידם כבר מזמן מאחוריהם.
ואם לא די בכך, היו השנה, בזה אחר זה, ביטולים כואבים של מיטב אמנים לוהטים תוצרת חוץ: ריטה אורה, ברונו מארס, פיוצ'ר, ליל ויין, ביונסה, פארל וויליאמס, לורד ולנה דל ריי. כולם ביטלו את הגעתם השנה; חלקם לא חששו להודות שזה בגלל לחצים אינטנסיביים שהפעיל עליהם ארגון ה־BDS.
אבל ה־BDS הוא לא האשם היחיד. רינגו סטאר, מתופף הביטלס האגדי, נתן פה שתי הופעות, שהשנייה מביניהן הייתה מול אולם כמעט ריק. גם הופעותיהם של בריאן ווילסון, ג'מירוקוואי וא־אה לא הצליחו למלא אולמות. ולמרות הכל, הבשורה ש־UK Pink Floyd Experience - הרכב הקאברים של פינק פלויד – לא נכנע לאיומיו של רוג'ר ווטרס וה־BDS פלוס הידיעה על סנונית ראשונה לקראת קיץ 2019 - חזרתו של ג'ון בון ג'ובי לפארק הירקון, הם פרסי ניחומים, שמשאירים פתח לתקווה לשנה הבאה.
ואם לא כאן
על פי דיווח של "זאפה איסתא מיוזיק", 50 אלף ישראלים, מספר שיא, טסו ב־2018 להופעות ופסטיבלים בחו"ל. הכוכבת הכי מבוקשת על ידי ישראלים בשנה החולפת הייתה, איך לא, המלכה האם ביונסה, שיצאה לסיבוב הופעות מתוקשר עם בעלה ג'יי־זי. לצדם, טסו הישראלים לראות בעיקר את אד שירן, אריק קלפטון, ג'סטין טימברלייק, דפש מוד, רולינג סטון, U2
