פרולוג

בין כל מעלותיה של אמי המנוחה, הפרגון לילדיה לא נחשב כאחת מהתכונות הבולטות שלה. אולי זה מין טבע כזה שהיה טבוע בה עמוק וששורשיו מצויים אי־שם באמונה צפתית של חשש עמוק עד אימה מקללת עין הרע.

כי כשהצפתים רואים למשל אמבולנס דוהר וצופר, הם מברכים בקול רם, "מזל טוב, זו בטח יולדת". הם גם לא מעיזים להוציא מהפה את צמד המילים "בית מרקחת". כשאתה שואל אותם איפה היו, הם עונים "בחנות של הרצפטים", וכשאתה שואל אותם מה שלומו של מישהו שלא ידעת שהוא נפטר, הם לא יוציאו מהפה שלהם את המילה "מת" או "נפטר". הם יגידו, "מה קרה לך? הוא כבר חוזר עוד מעט". כמובן שסרטן הוא "המחלה", וילד מוצלח הוא "ילד רגיל מאוד מאוד".

אז אנחנו נחשבנו אצל אמא שלנו, ילידת צפת, ילדים רגילים ממש. בלי "מאוד מאוד". ככה גדלנו וככה הרגשנו, ולאף צד מאיתנו לא היו טענות וקובלנות כלפי הצד השני. עד שבסיום כיתה י"א זכיתי במכתב הצטיינות. תאמינו לי שזה לא היה כל כך פשוט וקל. היינו רק שניים שקיבלו את המכתב הזה, ובמעמד כל התלמידים של גימנסיה "דביר" ברמת גן. כשהנחתי את המכתב על שולחן האוכל בבית, קיבלתי אולי נשיקה מאבא שלי ו"יפה מאוד" מאמא שלי. זה הכל.

אבל למחרת עלו והציפו אותי הכעס והעלבון כשהתברר לי שיוסקה, החבר הכי טוב שלי שגם זכה במכתב הצטיינות, קיבל מהוריו אופניים במתנה. שלושה ימים התהלכתי בבית כמו צל. לא אכלתי ולא דיברתי. עד שהסבלנות של אמי פקעה. כששאלה, "מה זה המצב רוח המחורבן הזה?", עניתי לה שנעלבתי כי יוסקה קיבל מהוריו אופניים ואני שום כלום. "אצלנו לא נותנים עונש על ציון רע ולא פרס על ציון טוב", ענתה אמא שלי.

אולי היא לא הייתה מפרגנת, אבל גם טיפשה היא לא הייתה.

לפני כך וכך שנים, כשכבר הייתי אבא לילדים וסבא לנכדים, התעורר ויכוחון בין אחי הצעיר לאמנו. היא נזכרה פתאום בכל מיני צרות שהיו לה ממני. בגיל 4, למשל, שברתי יד ועם היד המגובסת נפלתי לתוך בריכת הדגים בגן המלך דוד. "אבל לפחות בלימודים הייתה לך נחת ממנו", אמר אחי. "איזה נחת?", קראה אמי הלא מפרגנת, "העלו אותו מכיתה לכיתה רק בזכות זה שהיה השחקן הראשי בחוג לדרמה של יעקב בנאי".

ככה יצא שזכיתי באחת המחמאות הכי גדולות שיכולתי לקבל. פתאום, אחרי עשרות שנים התגלה לי שיעקב בנאי לא ויתר עלי ובזכותו העלו אותי מכיתה לכיתה, כי הייתי השחקן הראשי שלו. וזה, שימו לב, יצא מפיה של אמא שלי הלא מפרגנת.




תמונה ראשונה

משפחת בנא הגיעה לירושלים בשלהי 1880 משירז, עיר המשוררים, היין והפרחים שבאיראן. זכות היוצרים על שינוי השם מבנא לבנאי שמורה ליעקב, ראשון האחים שהלך ללמוד משחק בבית הספר של האוניברסיטה העברית.

לא פעם שואלים אותי אנשים איך זה שבמשפחה אחת ישנם כל כך הרבה בעלי כישרון בימתי, כאלה שיודעים לעמוד על במה ולרתק קהל. לומר את האמת, עד היום אני לא כל כך יודע להשיב. בשבילי היה זה אחי יעקב הראשון שפתח לי חלון והכיר לי את הדבר הזה שנקרא תיאטרון, הצגות, בידור ובמה.

("מכתבים ברוח" / יוסי בנאי)




כשיוסי בנאי היה בן 10, אחיו יעקב הופיע על בימת המטאטא, שהיה התיאטרון הסאטירי הכי פופולרי באותן שנים, ובו הופיעו הכוכבים הגדולים של התקופה, כמו שושנה דמארי, שמואל רודנסקי, יעקב טימן, משה חורגל ויעקב אבא. נתן אלתרמן היה תורם באופן קבוע שירים להצגות המטאטא, ויעקב בנאי הצעיר, בן ה–23 מירושלים השתלב בתיאטרון הכי תל אביבי.





תל אביב, תל אביב, תל אביב,

חסרונות בך מצאנו לא פעם.

וכל בעל לשון, יא חביב,

חזיזים בך שלח וגם רעם.





אבל פה, מה לצעוק ולקרוא?

פה מרגיש אתה, בלי דעת למה,

איך הלב, יימח שמו וזכרו,

מתגעגע בכל זאת לשמה.





האם רחוב אלנבי חי וקיים?

עוד חי וקיים!

האם מטיילים עוד זוגות אל הים?

הולכים אל הים!

האם מתנשקים עוד בלהב בוער?

פחות או יותר.

בתוך וידויים ובלוויית אנחות?

יותר או פחות

("תל אביב, תל אביב" / נתן אלתרמן)





והיו גם סרטים שבהם השתתף: "סאלח שבתי" ו"השוטר אזולאי" ו"חכם גמליאל" ו"חגיגה בסנוקר", ועוד כמה וכמה. אבל מי ששמע את קולו הקטיפתי בעברית הרהוטה עם העי"ן והחי"ת הגרוניות, אם בתוכניות הרדיו לאם ולילד, "לבת ולבן ולכל המתעניין", או בפרקי היום בתנ"ך, יודע בדיוק למה אני מכוון.





ניסן הוא ילד קטן. ניסן גר בשיכון ב'. גגות השיכון אדומים, תריסי השיכון כחולים, ותלתליו של ניסן שחורים. ניסן גר בקומה הראשונה בבית הגבוה שממול הרחוב. איתו בבית גרים: אמא סעידה, אבא נעים, אח קטן רחמים ואחות קטנה קטנה רותי.

("ניסן ורחמים" / רעיה בלטמן)





מיעקב בנאי, שהיה המדריך שלי לדרמה בגימנסיה "דביר" ברמת גן, למדתי הרבה יותר ממה שלימדו אותי מורים רבים שהיו לי.






תמונה שנייה

שתיים ושלוש הרי חמש, וחמש - עשר, ועוד עשר - הרי עשרים. שתיים ועוד שלוש - הרי חמש. ונוסף להנ"ל, בעשרים וארבעה בחודש, חוקן קטן של חלחול והכשרה וריכוך, על מנת לרכרך ולדשן ולרענן את בני מעיו של אדוני... הוא מוצא חן בעיני, הרוקח שלי, מר פלרן. דינדן, דינדן, דינדן. לכל השדים והרוחות! להשאיר אדם חולה כל כך - לבדו באין איש! אל אלוהים, הם החליטו להניחני שאמות.

("החולה המדומה", מולייר / תרגום: נתן אלתרמן)





ארגן, החולה המדומה של מולייר היה הראשון. עד היום אני לא יודע למה דווקא אותו החליט יעקב בנאי להעלות, ומדוע הפקיד את התפקיד הזה בידיו של נער בן 15 שבקושי הבין מה הסיפור. אבל התגובות של הקהל והצחוקים הרמים שהפתיעו את החולה המדומה, כלומר אותי, נראה שלא הפתיעו את יעקב בנאי. אחר כך בא "אכזר מכל המלך", המחזה הראשון של נסים אלוני שנכתב בעברית של פרקי היום בתנ"ך. ואני, ירבעם בן נבט, נאלצתי להתמודד עם השפה שאצל יעקב בנאי נשמעה כל כך טבעית וקולחת.





ריח לחם נאפה. מנעורי קינאתי באופים. כל העובר ליד פיתחם מריח ריח של חיים.

("אכזר מכל המלך" / נסים אלוני)





ואז הגיע הרגע הגדול. יעקב בנאי בחר להציג מחזה שהוצג לראשונה בתיאטרון האהל שנתיים לפני שנולדתי. הפעם הוטל עלי תפקיד כפול: שלמה המלך ושלמי הסנדלר. באמפיתיאטרון ברמת גן הועלתה ההצגה בהצלחה מסחררת. אפילו מרים, אשתו של יעקב, החמיאה בהתלהבות רבה.

אגב, אני הייתי שלמה ושלמי לפני אילי גורליצקי. רק שנתיים אחרינו הועלה המחזה בתיאטרון הקאמרי בכיכובו של אילי גורליצקי, כשנוספו לו פזמונים של נתן אלתרמן ומוזיקה של סשה ארגוב.






אתנחתא

מדור לדור עבר "החדר הספרדי" בין בני שבט הבנאים. את המערכון הקלאסי הזה שנוצר על ידי יעקב, המלך בנאי הראשון, זכיתי לשמוע בכמה וכמה ביצועים. אבל עם כל הכבוד, ויש כבוד, אין כמו המקור.





עתה חפצתי להתחיל בשיעור. קודם כל אני אקרא בשמות וכל מי שנמצא יגיד או כן או לא. מצחיק אה? פרא אדם! מה זה, פפיטאס הבאת לשיעור? גרעינים? שים בכיס. שים בכיס, קאלאואסה. נשאר לך משבת, אה צ'ופונדור. פרא אדם ידו בכל ויד כל בו. יששכר חמור גרם. חפצתי להתחיל בשיעור. עתה אקרא בשמות: אברהם אבוטבול. בראבו, ראיתי אותך. טפו, נקודה שחורה. למה מהעיניים שלי אני רואה מפה על העיניים שלך שבאת עם עיניים סגורות. שאלוהים ייקח אותך ושייקח אותך בחושך. שלא יראה את מי שהוא לוקח שלא יתבלבל.





יוסי, האח הצעיר, הביא איתו את "החדר הספרדי" של יעקב אחיו הגדול ללהקת הנח"ל. זה היה אחרי שהתוכנית שעליה עבדו חודשים נכשלה והקהל לא כל כך גילה התלהבות. מספר יוסי בנאי בספרו "מכתבים ברוח":





אני, למשל, הבאתי מערכון שקראו לו 'החדר הספרדי'. לאמיתו של דבר, המערכון היה פרי עטו, מחשבתו וכישרונו של אחי הגדול ממני, יעקב, ושאותו, אם אפשר לומר, גייסתי לעזרתי בעת שירותי הצבאי. הקטע עצמו היה משעשע מאוד, אם לשפוט לפי תגובות החיילים.





עובדה. ה"טפו נקודה שחורה" הפך למטבע לשון בשנות ה־50, כמו הביטויים הגששיים שבאו אחרי עשור.






אפילוג

ב–28 בדצמבר מלאו 25 שנה למותו של יעקב בנאי. הוא נפטר מהתקף לב. ארבע שנים לפני מותו יצא האלבום "תחת שיח היסמין", שבו שיתף פעולה עם בנו, אהוד בנאי. עוד נצר מפואר לשבט הבנאים.





בית סבא בשכונת נחלת ציון בירושלים לפני כשישים שנה. ליל חורף קר. בחוץ משתוללת סופה. אין חשמל, אין רדיו, אין טלוויזיה, אבל יש סבא. סבא שמספר סיפורים.

("תחת שיח היסמין" / יעקב בנאי)





הסבא הוא אותו הסבא שכנראה האציל מכישרונו ליעקב, ששימש השראה ליוסי:





כמו שחקן מבטן ומלידה ידעת לשאת אותנו על כנפי הזמן בקולך הדרמטי והסוחף, ולקחת אותנו מחיי היומיום האפורים אל מחוזות שלא מן העולם הזה. דרך הסיפורים שלך, סבא, ביקרנו לראשונה בחיינו בארמְנות פאר, בגנים שבהם פורחים פרחי חיים נצחיים.

("מכתבים ברוח" / יוסי בנאי)