זמן רב היה קולה של שמירה אימבר מהקולות המזוהים ביותר של קול ישראל, שם התבלטה כקריינית איכותית שבו־בזמן גם נודעה כמחוללת שערוריות סדרתית. היא הייתה נרגעת מהן בנווה השקט שלה בעין כרם, ירושלים, במחיצת צבים שאותם גידלה בגינה עתירת הצמחייה שלה.

בגיל 75, בלי המיקרופון, שעליו הצהירה בעבר כי “אני לא רואה את עצמי בלעדיו”, גם בלי הצבים חביביה והרחק מירושלים שהייתה שנים רבות חלק בלתי נפרד מנופה, אני פוגש אותה אולי במקום הפחות צפוי מטיפוס בלתי ממסדי שכמותה. ביטוי לכישוריה המשובחים כקריינית ניתן כעת במקום מגוריה הנוכחי, במרומי בית דיור מוגן של “מגדלי הים התיכון” בגני תקווה.

“אחרי ששי שלי מת לפני שנתיים, הייתי חייבת לשנות מקום”, היא מצביעה אפופה בעצב רב על פטירת בעלה, ד”ר שי גדיש, כגורם לתפנית בחייה. “לא יכולתי להישאר לבד בבית שהקמנו בעין כרם. כעת, אני במקום אחר לגמרי, שטוב לי ומתאים לי במצב הנוכחי שלי. בדיור מוגן אפשר להיות בחברת אנשים וגם יש המון פעילויות”.

לדוגמה?
“כל ערב יש פה הרצאה, הצגה או השמעת מוזיקה קלאסית. אני משתתפת בחוגים כמו ביבליותרפיה, תרפיה באמצעות קריאת טקסטים, ותכשיטנות וכתיבה יוצרת. יש בבית הזה גם בריכת שחייה גדולה, חדר כושר ופעילויות ספורט, שהן לא ממש התחום שלי. חוץ מזה, עם הניסיון שיש לי, אני פותחת בבית חוג קריאה אמנותית”.

לא חסר לך המיקרופון?

“חסר, אבל כבר לא לוקחים אותי. ב־2005 יצאתי לפנסיה מוקדמת מקול ישראל, ואחר כך הייתה לי במשך ארבע שנים תוכנית של שיחות עם מאזינים ברדיו ירושלים. כשהתחלפו שם הבעלים, מצאתי את עצמי בחוץ. זה היה סוף הקריירה הרדיופונית שלי, אם כי מדי פעם מזמינים אותי מגלי צה”ל להחליף את אלכס אנסקי בתוכנית הבוקר. כמו כן, פעם בחודש אני מקריאה לרופאים תקציר של מאמרים מתורגמים ממגזינים רפואיים מהעולם”.

ובאשר לחלטורה השנתית שלך?
“אם אתה מתכוון להנחיית טקס הדלקת המשואות בערב יום העצמאות עם אריה אורגד, זה נפסק לפני ארבע שנים”.

מה הייתה עבורך ההתייצבות הקבועה בהר הרצל?
“זאת הייתה בשבילי לגיטימציה, אף על פי שאני מוכרת כשמאלנית מובהקת. דן כנר, שהיה הבוס שלי ברדיו, מנע ממני לקרוא חדשות, אולי מחשש שאגיד מה שלא צריך בשידור חי”.

שילמת מחיר על החופש שבו נהגת מול המיקרופון?
“תמיד. לפני המון שנים אף פוטרתי ויצחק לבני המתוק, אז מנכ”ל רשות השידור, החזיר אותי לעבודה. כמו כן הושעיתי לא מעט פעמים, הן בשל אמירות שלי והן בשל ההשקפות השמאלניות שלי. אני מאוד אוהבת את מדינת ישראל, ועצובה ומדוכאת על דרכה. הרי כבר ב־77’, כשבגין עלה לשלטון, אמרתי שעכשיו נתחיל לשתות את כוס התרעלה עד תומה”.


שמירה אימבר. סקופ 80שמירה אימבר. סקופ 80


מי זוכר?
מתברר שהלהט האופוזיציוני של אימבר לא שכך. “לאחר הבחירות לרשויות המקומיות, נסעתי למשטרת מסובים והגשתי תלונה נגד שרת המשפטים שקד על שעשתה תעמולת בחירות בקלפי, כשהראתה את פתק ההצבעה של המפלגה שלה”, מספרת אימבר. “כלומר, שרת החוקים לא ידעה מה שכמעט כל אזרחי מדינת ישראל יודעים. עדיין לא הלכה לי האנרגיה, אם כי משום שאני חולה יש לי כעת הרבה פחות ממנה בהשוואה לעבר”.

אימבר מספרת על דו־קיום בשלום שהיא מנהלת כתריסר שנים עם סרטן נוח, כהגדרתה, “בלי הקרנות ובלי כימותרפיה”, מה שמחליש אותה וגורם ללחץ דם גבוה.

שמה הנדיר ניתן לה על ידי אביה על שם סבה, שמריהו אימבר, אחיו של מחבר “התקווה”, נפתלי הרץ־אימבר. היא גדלה עם סיפורים על דמותו יצאת הדופן. “היום לפחות 70% מהאוכלוסייה לא יודעים מי היה מחבר ההמנון הלאומי”, היא אומרת. “בסדר, יש דברים הרבה יותר גרועים מבחינת בורות. מורים אינם יודעים עברית כהלכה, זה מטריף את הדעת. בכל אופן, ידיעת העברית שלי לא באה מנפתלי הרץ אלא מאבי, יחיאל, בלשן שידע 11 שפות, ובשנת חייו האחרונה אף למד לטינית. עם אבא כזה, לא הייתי צריכה מילון”.

הייחוס המשפחתי מעולם לא ריסן את אימבר, שנולדה בירושלים וגדלה בתל אביב. לדבריה, היא נזרקה מבית הספר לראשונה כבר בהיותה בכיתה ב’, כשהואשמה בגסות רוח לאחר ששרה שיר שלא נוהגים לשיר בגיל הזה. “יותר מיוצאת דופן, תמיד הייתי מעוררת תגובות”, היא מעידה על עצמה.

שמירה אימבר. צלם : מירי צחי שמירה אימבר. צלם : מירי צחי


אם זכורים לכם אי אלה שידורי רדיו נטולי רסן שלה, הכל החל ב־64’. לאחר שהשתחררה מהצבא המריאה אימבר לברקלי, קליפורניה, שם למדו אחותה המנוחה צביה ובן זוגה, כדי ללמוד דרמה ולשון. היא מצאה את עצמה במרכז העולמי של ההיפים. “הייתי היפית לחלוטין”, משחזרת אימבר, שאז מלצרה לפרנסתה במועדוני לילה. “כשבאתי לבית הכנסת של שלמה קרליבך בסן פרנסיסקו, התנפלו עלי סטודנטיות דתיות מהארץ משום שלבשתי מכנסיים, אבל קרליבך הגן עלי. יותר מאוחר, כשבא לשיר בארץ, ניגשתי אליו וקראתי לו ‘רביי’. הוא הסתכל ככה לעברי ואמר: ‘את הילדה עם המכנסיים’. דומה שזה אומר הכל עליו”.

בהשפעת אווירת המתירנות שספגה בקליפורניה, היא הופיעה לאחר שובה ארצה במחזמר “שיער” . היה לה ברור אז שתהיה שחקנית, אבל קורס של משחק רדיו, בתקופה שבה שודרו עדיין תסכיתים, הוביל אותה למסלול הקריינות בקול ישראל, שם החלה בקטנה עם הפינה היומית “לחקלאי”. “נתנו לי חמש דקות מול המיקרופון והייתי מאושרת”, היא נזכרת.

הרדיו החזיר את אימבר לירושלים, עיר הולדתה. היא נישאה לאהוב לבה, ד”ר גדיש, מומחה לביטוח, בהיותו גרוש ואב לשני בנים. לצד בניו ונכדיו, הם הביאו לעולם שתי בנות. אימבר, עם כל הפרחחות שבה נודעה, היא טיפוס משפחתי וחם. מראיון קודם איתה, בעשור הקודם, אני זוכר את צילומי יקיריה מתנוססים על המקרר.

זה היה בבית ציורי בעין כרם, שאימבר ובעלה שינו מהמסד ועד הטפחות. הבית המקומר עם הקשתות היה במקורו של ערבים. כשהערתי לה, ליקירת השמאל, על כך, היא הגיבה ללא מבוכה: “פוליטית, אני מוכנה להחזיר את הבית היום. ברור שלא אהיה מכשול לשלום”.

באוזן פתוחה

שלא כאי־אלה מבני דורה ברדיו, לא חצתה את הקווים אל הטלוויזיה. “נבחנתי שם כשכרמית גיא, חברה שלי, הייתה קריינית רצף”, היא אומרת. “לא עזר לי שהייתי אז די נאה. או שיש לך את זה או שאין. הפנים של עודד בן עמי ממלאות את המסך יותר מהפנים של כל אחד אחר. לעומתו, יונית לוי עוברת את המסך כיפהפייה, אבל הפנים שלה לא ממלאות מסך”.

גם במקומה הנוכחי, ערה אימבר למתרחש ושולחת חצי ביקורת. למשל לגבי מירי רגב: “אין לי מושג מה היא עושה כשרת הספורט חוץ מאשר להידבק לספורטאים מנצחים. כשרת תרבות אין לה תרבות והיא עצמה מודה שאינה מכירה את המחזות של צ’כוב”.

מה דעתך על התאגיד שהגיע במקום רשות השידור?
“אני מאוד נהנית מהטלוויזיה שלהם, שמביאה תוכניות יותר מרתקות. לא בטוח שכך ברדיו. גם כששידרתי בקול ישראל, כשחיפשתי לשמוע משהו שאהוב עלי, איכשהו הייתי נופלת בסוף על גלי צה”ל. עובדים אצלנו היו כועסים עלי בטענה שאני לא נאמנה”.

שמירה אימבר 1981. צלם : צביקה ישראלי שמירה אימבר 1981. צלם : צביקה ישראלי


מדוע העדפת את המתחרים?
“כי שם, בתחנה שקראתי לה ‘אחותנו הקטנה’, מצאתי יותר פתיחות במוזיקה לצד חוסר חנפנות ויותר פתיחות בדיבור. ברגע שרשת ג’ הפכה לרשת רק של מוזיקה ישראלית, זאת לא הייתה תחרות כי לא יכולת לשמוע פינק פלויד’”.

איך את מסתדרת עם הקולות שעולים כיום מלא מעט שידורי רדיו או טלוויזיה?
“גם בעבר שידרו כאלה שלא היו קריינים מובהקים, כמו יצחק רועה וכמו אהוד מנור, אבל מה שהם הביאו למיקרופון אף אחר לא הביא - הן בידע והן ברגש. למדנו לחיות עם קולות שלא היו עומדים בסטנדרט A של קריינות, כפי שהיו אומרים ב־BBC, אבל הם הוסיפו לרדיו עולמות של תוכן. לעומת העבר, האוזן עכשיו יותר פתוחה. כעת אפשר לשמוע את אסתר עופרים, שהיא סמל של שירה זכה עם קול נפלא, ואת אביתר בנאי, שיכול להיות דתי מפה ועד הודעה חדשה, אבל זה לא יעזור לו, אני אוהבת אותו. מצד שני, אני יכולה לא רק לאהוב את נטע ברזילי, מנצחת האירוויזיון, אלא אפילו לשמוע את סטטיק ובן אל”.

כקריינית הותירה חותם בקול ישראל ורבים מתגעגעים לקולה הרדיופוני. “מבחינתי, המיקרופון היה הדרך שבה יצאתי החוצה, אמצעי הביטוי שלי להגיע לאנשים”, היא אומרת. “ניסיתי להפעיל את הרגשות והמחשבות שלהם - ואם אפשר אז עם פרובוקציות”.