באוקטובר האחרון נפוצה שמועה בקרב אוהדי הפועל חיפה בכדורגל, שלפיה כוכב הקבוצה מקסים פלקושצ'נקו ביטא אהדה פומבית ליריבה העירונית השנואה, מכבי חיפה. השמועה התפשטה במהירות, ופלקושצ'נקו מיהר לפרסם פוסט בפייסבוק כדי להזים אותה. בין היתר הוא כתב כך: "אני מילדות אוהד, אוהב ושחקן הפועל חיפה ומקווה להמשיך בה בשנים הבאות... תנאי שכרי לשנים הקרובות כבר סוכמו, ואני מאמין שבקרוב אחתום על חוזה חדש ל–4 השנים הקרובות... אוהב אתכם ותמיד אדום". איך זה נגמר, בסוף כולם יודעים. השחקן עבר לפני שבוע לצד הירוק של העיר, שלושה חודשים אחרי פרסום הפוסט.

לטובת מי שאינו אוהד כדורגל נסביר שמכבי חיפה היא מועדון גדול יותר מהפועל, מבחינת גודל הקהל, ההשקעה בציוד ומתקני האימון, הישגי העבר ועוד; ושהמעבר שיפר את תנאי השכר של פלקושצ'נקו, שחקן שגדל כל חייו בהפועל. לא מדובר בשינוי דרמטי, אבל משמעותי. עכשיו, ודאי תאמרו - האיש עשה את הדבר הנכון וההגיוני. ויתר על מסורת וחום משפחתי לטובת קידום ושיפור בתנאים. מה טבעי מזה?

ואני אומר - זה רק נראה טבעי, כי התרגלנו. התרגלנו לחיות בעולם שבו הכסף והאינטרסים מדברים, ויתר המרכיבים, כמו נאמנות, קהילתיות, חברות וכו' דוממים לגמרי. וזה ממש לא רק בכדורגל. כל מי שנמצא בסביבת עבודה תחרותית מכיר היטב את הדינמיקה. ברגע שבו אחד העובדים מצטיין ומתבלט, גורם מתחרה ובדרך כלל חזק יותר מגיש לו הצעה מפתה מבחינה כלכלית, ובסופו של דבר הוא מקבל אותה. קאט ל: מסיבת הפרידה ממנו, שבה יתר העובדים מביטים בו בקנאה וחולמים על המסיבה שלהם. אבל גם המקום החדש שאליו הוא עובר רחוק מלהיות תחנה סופית. תוך שנה־שנתיים הוא יתחיל לפתוח אנטנות, ולפלרטט עם הגוף הבא שיגיש לו הצעה אטרקטיבית, מתחת לאפם של הבוסים שלו. וכן הלאה. פעם היו מגדירים אדם כזה כאופורטוניסט, בטון שלילי. היום הוא פשוט מישהו שיודע לשחק אותה, מודל לחיקוי.

ולמה שעובדים לא ינהגו ככה, אם נבחרי הציבור שלנו הפכו את הדינמיקה הזו לשיטה? בשתי מילים: ציפי לבני. ובמעט יותר פירוט: נאמנות לרעיון, למחנה, לגורם אידיאולוגי ופוליטי נשמעת היום כמו קטע מתוך שיעור היסטוריה. בהווה הכל זה ספינים. ניצול הזדמנויות. דילים. מיזוגים ודילולים. תסתכלו על גוש המרכז האומלל שלנו. מרוב אינטרסים אישיים אין יכולת לאחד את השורות לטובת מטרה שהיא לכאורה משותפת לכולם.

במילים אחרות, הדת הכי חזקה ופעילה כרגע בישראל היא דת האופורטוניזם. הכל מותר והכל לגיטימי כדי להתקדם, להצליח, להרוויח. ובכדורגלנית: נרוץ, נרדוף, נשיגה, מקום ראשון בליגה.

אבל מה האירוניה הגדולה? שהאופורטוניזם הזה מזיק בסופו של דבר גם לאופורטוניסט עצמו. כלומר, גם מסיבות אנוכיות לגמרי עדיף להתנהל באופן שונה בעליל. כמעט כל מחקר בנושא האושר, או הסיפוק בחיים, מגלה אותו דבר: הישגים חומריים רחוקים מלגרום לאדם להיות שמח, בניגוד למשפחה, חברים, קהילה, סיפוק מקצועי וגו'. כך שהמרדף הבלתי פוסק הזה אחרי "הצלחה" לא בהכרח עוזר, בתמונה הרחבה.

אם נחזור לעולם הכדורגל, ולדור הקודם של כוכביו - הם לא הרוויחו את הכסף הגדול של היום. ומרביתם שיחקו במספר קטן של מועדונים לאורך הקריירה, ולא קפצו מקבוצה לקבוצה. אבל מי שידע להתנהל נכון כלכלית, סידר לעצמו חיים נוחים למדי. וחשוב יותר - נהנה כמעט מכל שנותיו בכדורגל, הפך לאגדה מקומית וצבר חוויות שהולכות איתו לכל החיים. היום, ברגע שכדורגלן מתחיל להתבלט, הוא נעטף בידי סוכן שחקנים דומיננטי, שנוהג בו כסחורה לכל דבר. וכך, שחקנים צעירים מוצאים את עצמם קופאים בחורף האירופי הקר באיזו קבוצה אזוטרית מסלובניה, במקום לקרוע רשתות בישראל, רק כדי להרוויח עוד כמה יורואים. ולחלופין, מחממים ספסל בקבוצת צמרת ישראלית שקונה מכל הבא ליד, במקום לחוות את הדבר שבגללו הגיעו למשחק הזה מראש - ההנאה מכדורגל. פרנצ'סקו טוטי, הכדורגלן האיטלקי הגדול, שיחק כל ימיו ברומא מכורתו וסירב להצעות של מועדונים גדולים ועשירים בהרבה. "אליפות אחת ברומא שווה עשר בריאל או ביובה", הוא הסביר. והוא צדק.