השקעתי לאחרונה לא מעט מחשבה בפתרון השאלה - מדוע אבי גבאי נהנה ממוניטין כל כך גרוע. שום דבר בביוגרפיה המכובדת בהחלט שלו לא מתחבר לאופן הלעגני, אפילו מבזה, שבו מתייחסים אליו, כמעט מכל עבר. ברור, תוצאות הסקרים העגומות עבור מפלגת העבודה ממתגות אותו כלוזר, ואצלנו אוהבים לדרוך על לוזרים. אבל מדובר בביצה ותרנגולת. הסקרים עצמם משקפים את דעתו של הציבור על האיש העומד בראש המפלגה. דעה שלילית במיוחד, מסתבר. ועדיין, האיש הזה מחזיק בקורות חיים מרשימים. גדל במעברה למשפחה בת שמונה ילדים, בנה את עצמו מאפס, הפך בגיל צעיר מאוד למנכ"ל בזק, נכנס לפוליטיקה ועד מהרה הפך לשר, יצא בגלוי נגד מתווה הגז מתוך הממשלה, פרש ממנה כי התנגד למינויו של ליברמן לשר ביטחון וזכה בבחירות לראשות מפלגת העבודה כחצי שנה אחרי שהצטרף אליה.

איך כל זה מיתרגם בסוף לבדיחה של הפוליטיקה הישראלית? ובכן, מסקנתי המלומדת היא שגבאי פשוט לא נראה מספיק טוב. בשיא הרצינות. לא "טוב" במובן הדוגמני, אלא ברושם הכללי שהמראה שלו מעורר. הנוכחות שלו. כבר היו לנו בעבר מנהיגים שהיו רחוקים מלהיות בראד פיט. אבל משהו במראה שלהם שידר עוצמה, נחישות, אבהיות. תכונות שנתפסות כנחוצות למנהיג. ע"ע בן־גוריון, או מנחם בגין. אצל אבי גבאי, פשוט אין שידור. הוא נראה... רגיל מדי. גם כיעור יכול להיות מעלה, כי הוא מעניק לך "אופי". אבל גבאי ממש לא מכוער, הוא סתמי למראה. למעט הטוויסט הבעייתי של השיער הלא מוגדר. ואני מדוכא באמת לומר שלדעתי זה עולה לו ולמפלגה שלו בהרבה מנדטים יקרים. נשמע לכם כמו ניתוח שטחי? אתם צודקים. כי אנחנו חיים בזמנים שטחיים. נסו לדמיין את אבי גבאי האיש, בתוך הגוף והפרצוף של בני גנץ.

לוי אשכול. משה פרידן, לע"מ לוי אשכול. משה פרידן, לע"מ

ואפרופו גנץ, הוא מסמן כמובן את הקצה השני של הסקאלה. חתיך אמיתי, גבוה ותכול עיניים, שהמראה שלו מהווה חלק חשוב - שלא לומר קריטי - בהצלחתו. הזמנית לפחות. זה לא שיש לי משהו נגדו, אבל אין לי גם הרבה בכיוון ההפוך, מהטעם הפשוט שאיני יודע עליו כמעט דבר. האיש הרי מקפיד לשתוק, וגם כשהוא מדבר - הכל מחושב ומתוסרט. הפן היחיד שחשוף ומובלט הוא המראה שלו, שמשתלב היטב עם הפרט הביוגרפי המרכזי שלו - עברו הצבאי המפואר.

ובכלל, אנחנו חיים בעולם פוליטי של גנצים. יאיר לפיד הגיע לחיים הפוליטיים ללא כל ניסיון בהנהגה או בניהול, כשהוא חמוש במראה מצודד, ג'ל בשיער והבנה מצוינת בזוויות צילום. העובדה שהוא שורד היטב כבר כעשור מוכיחה שיש בו יותר מפרצוף יפה. ועדיין, הפרצוף היה המפתח. אורלי לוי־אבקסיס, עם כל הכבוד לפעילות החברתית (ויש כבוד) התבלטה לא מעט הודות ליופיה. גם נפתלי בנט ואיילת שקד הם אטרקטיביים למראה, בטח בקנה מידה מפד"לניקי. אריה דרעי הוא גבר נאה ומרשים למראה. כך גם אביגדור ליברמן. תמר זנדברג היא יפהפייה אמיתית. איימן עודה ניחן בהופעה מרשימה ומקרין מכובדות. ציפי לבני, לפחות בימי המועמדות שלה לראשות ממשלה, הייתה בלונדינית זוהרת. וכן הלאה. שלא לדבר על מנהיגנו הנצחי והכל יכול, בנימין נתניהו, שגם פרץ לתודעה רכוב על גבי מראה שרמנטילי בעליל (עם בונוס, בדמות קול באריטון מושלם), ועד היום משקיע רבות בטיפוח מראהו.

לא המצאנו כאן דבר, כמובן. החיבור בין מראה אטרקטיבי והצלחה פוליטית הוא עתיק יומין, חובק עולם וגם טבעי לגמרי. אבל נדמה שבישראל 2019 הייאוש מציפייה להנהגה רצינית, ערכית ומעמיקה הוא כה גדול, עד שאנשים לא מתביישים אפילו להודות שהם בוחרים מנהיג בעיקר בגלל המראה שלו. לסיום, תזכורת קטנה מהעבר. היה לנו פעם מנהיג שהזכיר במראה הסתמי שלו את אבי גבאי. ההמונים הדביקו לו תכונות של חולשה, רפיסות וחוסר מנהיגות. קראו לו לוי אשכול, והוא היה ראש הממשלה שעמד מאחורי הניצחון הצבאי הגדול בתולדותינו. מלחמת ששת הימים.

על הסכין

1. העיתונות והברנז'ה (כולל סחבק) לא מפסיקות לדבר על סדרות איכות זרות שמשודרות פה. אין ספור מילים נשפכות בסקירות של סדרות חדשות, תחת כל עץ ואתר. ובינתיים, כוכבי "הכלה מאיסטנבול" מצליחים למכור את כל הכרטיסים למופע באצטדיון יד אליהו, באותו יום שבו הוצעו למכירה. ניתוק תרבותי, עוד קווים לדמותו.

2. בטקס הגראמי האחרון שהתקיים השבוע התמודדו בקטגוריית "אלבום האלטרנטיב" דיוויד ביירן, בק, ביורק וארקטיק מאנקיז. ואילו בקטגוריה החשובה בהרבה של "אלבום השנה" התמודדו בין היתר קייסי מאסגרייבס, ברנדי קרלייל, h.e.r, פוסט מאלון וג'אנל מוניי. בקיצור, העבר שלי הפך ל"אלטרנטיב", ואת ההווה אני כבר לא מכיר בכלל.

3. "הדייגים" (מודן), ספרו של הניגרי צ'יגוזיה אובימה, עוסק בארבעה אחים בני 9 עד 15, שמשמעת הברזל בביתם מתרופפת, והם נחשפים לעולם שממיט עליהם חורבן. מעבר לבונוס של הצצה בעולם אחר לגמרי, ניגריה של שנות ה־90, הספר כתוב פשוט נהדר והוא מלא פיוט ואנושיות כובשת.