היא נולדה וחיה כבר שנים רבות במדינה ענקית, מרובת נופים, קידמה נאורה ואפשרויות תעסוקה. נידחי העולם הקפיטליסטי, כלומר, ישראלים ואזרחי מדינות העולם השלישי, נושאים עיניים אל מחוז החפץ הזה, קנדה, השופעת הבטחות לחיים טובים יותר. אבל מרגרט אטווד (ילידת 1939, אוטווה) כותבת על עולמות דיסטופיים. כישרונותיה יכלו לספק לה נושאים סימפטיים ונוחים לשכשך בהם. רומנטיקה, מתח, ריגול. אך אטווד כותבת על חברות אנושיות שחרבו.

היא מסתכלת לתוך עינה האדומה של מפלצת החברה האנושית בעידן הנוכחי, וקוראת לה בשמה. העולם שהיא מתארת בספריה, כל פעם בגרסה מבהילה שונה, הוא העולם שבו אנו חיים, רק קצת יותר מוגזם. רגלינו דורכות על אדמת העולם הטכנולוגי–דיגיטלי לדעת, אבל אנחנו סומים או מתעלמים מלראות אותנו בתוכו. אטווד, אשת אשכולות, סופרת, משוררת, פובליציסטית ומבקרת ספרות בעלת עמדות פוליטיות מגובשות ומבוטאות, משתמשת ברומנים שלה כאמצעי התרעה בפני החברה המערבית על מה שקורה לה, על מה שהיא מניחה שיקרה לה.

עזבו פוליטיקה, עבודה, ליכוד, שחיתות שלטונית וכיבוש של עם אחר. אלה הם סימפטומים שוליים, מקומיים, של תהליך עצום שהחברה המערבית נכנעה לו ברצון - חיסול חברת הרווחה והחמלה האנושית. אזרחי העולם שבויים בידיהם של גופים כלכליים כוחניים, ולפי הסיפור שלפנינו כל משוגע יכול לנצל את המצב לגחמותיו הפרטיות. בסופו של תהליך מחיקת הערכים האנושיים, מספרת אטווד, היחיד מוותר מרצונו על זכויות הפרט שלו, על אישיותו ועצמאותו הרוחנית והכלכלית. הרוח האנושית מופקרת לטובת אשליית נוחות רגעית, המאפשרת לגבר לשתות בירה (מחורבנת) ולאישה לבחור בהדפס הפרחים לריפוד הספה. לא יותר מכך.

העידן שאטווד מעצבת ב"והלב הולך אחרון" הוא עידן סופי, שבו אין עוד אידיאלים גדולים או שאיפות גדולות יותר מכיסוח הדשא המזערי שבחזית יחידת הדיור. ואלה הם פניו היותר אסתטיים של העידן הזה. פניו הכעורים הם שממה של הריסות, שרידי בתים וכבישים ומגרשי חנייה. ברחובות שאיבדו את התוואי המובנה שלהם סובבים צללי אדם שמחטטים בפחי זבל וגונבים מבתים נטושים וממכוניות שהפכו לבתיהם האחרונים של התושבים. גיבורי הרומן, שרמיין וסטן, מתגוררים במכוניתם, הונדה יד שלישית. "סטן אומר שמזלם שיש להם מכונית בכלל". הוא איבד את עבודתו במפעל רובוטיקה, היא עובדת זמנית כמלצרית. הם חיים מלילה ללילה ונאלצים להתגונן מיתושים, שודדים וואנדליסטים. דומה שהם חיים בלילה אנרכי נצחי. ואז באה ההצעה המפתה. זה תמיד ככה, לא? כשכוח הלחימה נחלש, בני אדם בוגרים מסוגלים לוותר על מה שעוד נותר להם: עצמאותם וערכיהם. אם עד כה התנאים החיצוניים גרמו להם לצמצם את אזורי ההחלטות שלהם, עכשיו הם צפויים לוותר לחלוטין על חופש הבחירה.

שרמיין רואה איזו פרסומת בטלוויזיה של מקום עבודתה. מכאן יתחיל הוויתור הגדול. היא תשכנע את סטן להתנסות בהצעה הטלוויזיונית. מדובר באירוע זהה במתכונתו לערב שיוזמות חברות המציעות דירות נופש. בוא תקשיב, תתכבד באירוח ותחתום על חוזה. אם תרצה. אם לא - אתה יכול לחזור לחייך הרעים. אם תחתום, לא תוכל עוד לצאת ממתחם העיירה החלומית המוצעת. החיסרון היחיד, אבל הוא לא נורא, יהיה עליך לחיות לסירוגין בבית נחמד ובבית סוהר נחמד. חודש פה, חודש שם.

שרמיין וסטן הם זוג הגון, שוחר טוב, לא שאפתן במיוחד. הם חותמים על החוזה ומאבדים שליטה על חייהם. הדיגיטליה, האוטומציה, הרובוטיקה, הכל יעבוד לטובת שיעבוד טוטאלי של האינדיבידום והרוח האנושית. הסוטה התורן מנצל את סוף החברה המתוקנת לצרכיו המעוותים. בתום הקריאה ישאל הקורא את עצמו: ואני? האם כבר ויתרתי?

"והלב הולך אחרון", מרגרט אטווד, מאנגלית: יעל אכמון, מחברות לספרות, 365 עמ'

ילדה בודדה

נעמי לויצקי (ילידת 1947, טרנסילבניה) הייתה עיתונאית בכירה בכמה עיתונים ישראליים בתקופות של שגשוג שלה ושל אותם גופי תקשורת. התעוזה והלוחמנות הביאו אותה אל חדרים שמחלונותיהם הגבוהים ביותר נשקף הנוף הישראלי במלוא גמדיותו. היא השיגה סקופים וחשפה פרשיות, במיוחד בתחום המשפטי, וכתבה ספרים על אהרן ברק ועל בית המשפט העליון. היה לה כוח רב ומתבלט בשטח אש מסוכן ותזזיתי, שגברים שלטו בו.

האוטוביוגרפיה שכתבה אינה שונה מכל ספר על חייו של אדם הנושא בתוכו טראומת ילדות ובבגרותו זוכה להוכיח שהצליח, למרות הכל. למרות חסך הורי, למרות הסרטן. הקריאה מוליכה להקשרים מרתקים: סיפורה של האֵם, מרי, בבודפשט שתחת השלטון הנאצי, ודמותה של האם הזאת, בת הקיסרות האלגנטית והאינטליגנטית, המוצאת דרכי מילוט בעזרת גברים חזקים ואמידים; עמודי רכילות מעניינת מתוככי בית "ידיעות אחרונות". פסחתי על סימני הנקמנות שלויצקי חושפת בכתיבתה כלפי מי שאכזב אותה, כי נוכחתי בעצב, בנגיעת הזדהות אישית, שלא משנה איפה הילדה נולדה ומה היו נסיבות חייה, ילדה בודדה היא ילדה בודדה לכל חייה. ודאי הרבה יותר משהיא "ילדה רעה" ("ילדה רעה", נעמי לויצקי, הקיבוץ המאוחד, 359 עמ').

"ילדה רעה", נעמי לויצקי. יח"צ "ילדה רעה", נעמי לויצקי. יח"צ

ילדה מהצפון

כן, עוד סיפור על דוּני, הילדה השוודית הנאבקת על החום הרגשי שהיא זקוקה לו. ספר שמסווג לגיל ראשית קריאה, ומתאים לילדות בכל גיל. למה דווקא דוּני משטוקהולם? הנימוקים שלי: מפני שהיא מתפקדת בנוף צפוני מושלג וקר. מפני שהיא נורמלית בכל מובן, אך יתומה מאמה ואבא שלה ממש לא צפוני. הוא איטלקי. ומפני שמי שבראה אותה יודעת שאב מסוגל להגיע למצב של חוסר תפקוד הורי כשאשתו מתה. ומפני שסבתא יכולה לטעות בתאריך שבו רכבת אמורה להגיע לתחנה. האלמנט האנושי הפשוט הוא האוצר שרוֹסֶה לָגֶרְקְרַנְץ טומנת בספריה ("מתנה ושמה דוּני", איורים: אוה אריקסון, ידיעות ספרים, 187 עמ').

"מתנה ושמה דוּני".  יח"צ "מתנה ושמה דוּני". יח"צ