מתנגדיו הרבים של בנימין נתניהו משמאל טוענים שבהתבטאויות הפומביות האחרונות שלו הוא מייצר דה־לגיטימציה לשלטון החוק. בייחוד למשטרה ולפרקליטות. והם צודקים לגמרי. ראש הממשלה שלנו, שנמצא בעיצומה של מלחמת הישרדות אכזרית, החליט באמת לשרוף את המועדון. שתמות נפשו עם פרקליטים. או כל קלישאה אחרת, שמתארת מצב שבו הוא מוכן לפגוע במוסדות אכיפת החוק באופן קריטי, רק כדי להציל את עצמו.

ככל שהלחץ שלו עולה, כך הוא מתקרב לקו האדום שהוא מוכן לחצות. וכך נתניהו החל כבר לסמן מטרות פרסונליות לגמרי, כמו פרקליט המדינה שי ניצן ופרקליטת מחוז תל אביב (מיסוי וכלכלה) ליאת בן ארי, ולהדביק אותם בווירוס הנורא מכל בישראל 2019 - “שמאלנים". הבטן שלי מתכווצת, מילולית, כשאני צופה בו מכתים באופן כל כך ציני ומניפולטיבי ארגונים שלמים, שחייבים להיתפס כקונצנזוס כדי להמשיך לזכות בלגיטימציה מצד הציבור הישראלי. מה עוד שנתניהו עצמו מינה את ראשי המשטרה והפרקליטות, אלה שבסופו של דבר החליטו להגיש נגדו כתבי אישום בכפוף לשימוע. רק על זה, על הקלות הבלתי נסבלת שבה הוא מקעקע את גורמי אכיפת החוק בישראל, מגיע לו לטעמי ללכת הביתה.

אבל אחרי כל ההקדמה הארוכה והנחרצת הזו, בואו נדבר גם על הצד השני. זה שמתהדר תמיד בהגנה על שלטון החוק, ומרבה להתפייט על נחיצותו וקדושתו. וזה שעומד נדהם לנוכח תוצאות הסקרים שמעידות על כך שגם אחרי ההודעה על הגשת כתבי אישום, נתניהו כמעט לא מאבד תמיכה. אותו צד שלא הניד עפעף כשאנשים מרכזיים בתוכו עשו את אותו דבר בדיוק, במישור של דה־לגיטימציה לראשי מנגנון אכיפת החוק. ואני מדבר בראש ובראשונה על חבורת מפגיני פתח תקווה. אלה שהתייצבו מדי מוצאי שבת מול ביתו של אביחי מנדלבליט, ותבעו ממנו להאיץ את הגשת כתבי האישום נגד נתניהו, להורות על פתיחת חקירה פלילית בפרשת הצוללות, להעמיד לדין את שרה נתניהו בפרשת המעונות ועוד ועוד. ואם לא יעשה כן, "תתפטר, תתפטר, תתפטר". האנשים האלה, שבהמשך עברו גם להפגין בשדרות רוטשילד בתל אביב, נתפסים עד היום בעיני רבים כמגיני הדמוקרטיה. וכמי שרק בזכותם מנדלבליט נאלץ בסופו של דבר להגיש כתבי אישום נגד ראש הממשלה, אף שניסה כמעט כל טריק אפשרי כדי לעכב את העניין.

והאירוניה: על פי הגרסה הזו הם בעצם מסכימים לגמרי עם טענותיו של נתניהו - גורמי שמאל לחצו על היועץ המשפטי לממשלה, עד שזה נאלץ להיכנע ולהגיש את כתבי האישום. בואו נשים רגע בצד את השאלה העובדתית אם הטענה הזו נכונה או לא. לעולם לא נדע באמת. אבל מה שבטוח הוא שגורמים בכירים גם בשמאל וגם בתקשורת תקפו ללא הרף את מנדלבליט על “התמהמהותו", והאשימו אותו בגלוי בכך שהוא “איש של נתניהו" ולכן פועל לטובתו ומנסה למסמס את ההאשמות החמורות נגדו.

באפריל 2017, למשל, יו"ר מרצ דאז זהבה גלאון אמרה כי “מנדלבליט הוא היועץ המשפחתי לממשלה לפני שהוא היועץ המשפטי, ואינו ראוי לתפקידו". במה שונה התבטאות כזו, שמטילה ספק פומבי ביושרו ובשיקוליו המקצועיים של האיש הבכיר ביותר במערכת אכיפת החוק בישראל, מהתבטאויותיו של נתניהו נגד ראשי הפרקליטות? מדוע התקפות אישיות כלפי מנדלבליט נתפסות כהגנה על הדמוקרטיה, בעוד שהתקפות על שי ניצן וליאת בן ארי מהוות פגיעה חמורה בה? והאם כל זה קשור לעובדה שהיועץ המשפטי הוא אדם מזוקן וחובש כיפה? מה פתאום, הכל ענייני לגמרי.

בפרספקטיבה היסטורית עוד יתברר שאנשי מחאת פתח תקווה, וגם העיתונאים שתמכו בה, הביאו לנזק לא פחות גדול לדמוקרטיה הישראלית משעושה נתניהו עצמו. מפני שהם גרמו לציבור גדול להאמין באמת שהחלטות הפרקליטות נובעות מלחץ של אנשי שמאל. ובכך הם שיחקו היישר לידיו המיומנות של נתניהו. אבל זה לא רק עניין טקטי. כמה עיוור ויהיר אתה יכול להיות כדי להאשים את הצד השני באותן עוולות בדיוק שאתה בעצמך עושה?