פרולוג

כשהסתיימה התוכנית ה–18 של להקת הנח"ל, שנקראה - כמה מפתיע - "בפעם ה–18", התבשרנו על כך שיוסי בנאי, הבמאי הנערץ והאהוב שלנו, עוזב אותנו אחרי שביים לנו את שתי התוכניות האחרונות. עוד לא התאוששנו מההלם הזה והודיעו לנו שגם דן ידין, קצין החינוך של הנח"ל, משתחרר וחוזר לקיבוץ שלו.

בינתיים, עד שיימצא במאי ועד שיגיע קצין חינוך חדש, היינו מתייצבים בכל יום באולם החזרות של פיקוד הנח"ל וחוזרים כמיטב המסורת על כל השירים של הלהקה לדורותיה. יאיר רוזנבלום, שעד לא מזמן עוד היה האקורדיוניסט שלנו, לקח על עצמו את המשימה. יאיר היה משוחרר טרי, שלמחייתו התחיל להתפרנס ולהתפרסם כמלווה מבוקש של זמרים בחלטורות.

בבוקר אחד נקראנו יאיר ואני, שהייתי מפקד הלהקה, ללשכתו של מפקד הנח"ל. גם הוא, אגב, היה די חדש בתפקיד. "יש לנו קצין חינוך", בישר לנו המפקד יהונתן דותן, שהיה בעברו קיבוצניק מעמק יזרעאל שהפך למושבניק מגבעת חן ושכולם קראו לו ג'וני.

ג'וני אמר לנו שקצין החינוך מבקש לפגוש אותנו בשבת בביתו שבפתח תקווה. קצין חינוך של הנח"ל שגר בפתח תקווה כבר נשמע לנו לא מתאים. מה שקצת ריכך את זה היה העובדה שהוא חוזר לצבא אחרי חופשת לימודי זואולוגיה וידיעת הארץ בסמינר אורנים.

בימים שלפני הפגישה הגורלית הפלגנו בספקולציות לקראת הלא נודע.

"תאר לך שנצטרך להצדיע לו כשניכנס אליו הביתה", אמרתי. "תאר לך שהוא יבחן אותנו בידיעת הארץ", החזיר יאיר. "אם ישאל שאלות בזואולוגיה, אז נכשלתי, כי אין לי שמץ של מושג", אמרתי. "תאר לך שהוא ישלוף פתאום אקורדיון ויתחיל לנגן לנו", יאיר פרץ פתאום בצחוק חסר השליטה שלו.

בשבת, כשיאיר הגיע לאסוף אותי עם הווספה שלו, כבר הייתי מוכן ומזומן. לבוש במדי אל"ף, מצוחצח וממורק כמו לקראת מסדר המפקד. כשאיצ'ה פתח לנו את הדלת, לא הייתי צריך להצדיע, וכשרק התיישבנו הוא אמר: "מה תשתו לפני שאתם הולכים?". רק כעבור כמה דקות תפסנו שזה לא נאמר ברצינות, והדיסטנס נעלם כמו לא היה קיים מעולם.

האיש היה לבוש ברישול זועק, מה שהתברר לימים כמרכיב אופייני וחינני של אישיותו. בקול מאנפף, שלימים שימש אלמנט משמעותי אצל חקייניו, הוא פתאום זרק "אני גם מנגן על אקורדיון". את הצחוקים שלנו קשה היה לעצור. מה עוד ששנינו היינו צחקנים חסרי רסן. כשנרגענו אחרי המון זמן וסיפרנו לו מה הצחיק אותנו, התחיל מחזור נוסף של צחוקים, כשהוא מצטרף ומוסיף עוד ועוד בדיחות למדורת הצחוק.

 

היינו כמו זוג יונים

טיילנו יחד בגנים

כל היום במקלחת

עשינו רק פעם אחת

 

תבוא אל ביתי תכיר את אמי

ובהזדמנות גם את אבי

הם רוצים שנתחתן

ומחכים שתגיד כן.

 

ספר לי. ספר לי

למה אותי לא אהבת

ספר לי. ספר לי

למה עלי לא חשבת

("ספר לי" / איצ'ה גולן)

 

ככה הכרנו את איצ'ה, שאז עוד היה גולדנברג ואחר כך רב סרן איצ'ה גולן, קצין החינוך של הנח"ל והחבר האלוף שלנו.


איצ'ה גולן בזמן שירותו הצבאי, צילום: יעקב סער, לע"מאיצ'ה גולן בזמן שירותו הצבאי, צילום: יעקב סער, לע"מ

תמונה ראשונה

יצחק גולדנברג נולד בטורקיה. כשהיה בן שנה עלתה משפחתו ארצה. הוא גדל בחיפה. כשהתגייס, יצא עם גרעין של תנועת הצופים לקיבוץ חצרים, שהוקם ארבע שנים לפני כן ונקלע למשבר חמור. התברר כי האדמות שעליהן ישב הקיבוץ הן מלוחות ולא ראויות לחקלאות. בסוף הוחלט לשטוף את האדמות ולהישאר במקום. איצ'ה נשאר גם הוא במקום עד 1955, כשהתמנה למפקד היאחזות הנח"ל בעין רדיאן.

 

כשהגיע ראש הממשלה לביקור, הציג עצמו איצ'ה בגאווה: "אני מפקד עין רדיאן". בן־גוריון שאהב לצטט את ההיסטוריון הביזנטי פרוקופיוס על ממלכה ישראלית עצמאית ביטבת, הוביל את איצ'ה המופתע אל הכניסה להיאחזות, שם קבעו אנשי הפמליה שלו שלט חדש: "יטבתה".

חניכיו מאז מרבים לכנותו "המפקד המיתולוגי".

(אורי דרומי / "הארץ")


בשבוע הבא, ב–17 במרץ, ימלאו 65 שנים לטבח במעלה עקרבים שזעזע את המדינה. הנוסעים שחזרו באוטובוס אגד מאילת, שחגגה חמש שנים להנפת דגל הדיו, נרצחו על ידי מסתננים שארבו להם. רק ילדה אחת, מירי פירסטנברג בת ה־5 וחצי ניצלה. הוריה נהרגו. אחיה חיים בן ה־9 התרומם אחרי שעזבו המחבלים ושאל את אחותו אם הם כבר הלכו. הרוצחים חזרו וירו בראשו. יותר מ־30 שנה נותר חיים פירסטנברג במצב של תרדמת עד שנפטר.

בשנת 2016, כשהפרה את שתיקתה הארוכה והתראיינה לכאן 11, אמרה בין השאר מירי פירסטנברג ליפעת גליק: "הבנתי בהבנה שאינני יודעת איך, שכל עולמי ברגע זה חרב עלי. שאין לי יותר בית. שאין לי הורים. שאין לי לאן לחזור. הכל נגמר".

בעקבות הטבח במעלה עקרבים הוקמה יחידת סיור שפעלה בערבה. איצ'ה התמנה למפקד היחידה.

תמונה שנייה

שמור עליו בתוך

האפר והפיח

בענן אבק אי שם.

 

שמור עליו היטב

בין עזה לרפיח

ובירושלים גם

("החייל שלי חזר" / נעמי שמר)

 

ב־5 ביוני בשנת 1967, ביום הראשון למלחמה שתיקרא בסיומה "מלחמת ששת הימים", דהרה "שולטהייס", המשאית של להקת הנח"ל, בעקבות הג'יפ שאותו נהג איצ'ה, שדהר בעקבות האוגדה של האלוף ישראל טל. כשאוגדת הטנקים של האלוף טל כבשה את אל־עריש והמשיכה קדימה, שעטו לוחמות ולוחמי להקת הנח"ל בפיקודו של כוח איצ'ה ברחובות העיר, וזה עוד לפני שהצנחנים של רפול טיהרו את השטח או משהו כזה.

כשהתברר לאיצ'ה שהוא הקדים את המלחמה, הוא פקד על כולם להסתתר בחורשת דקלים בפאתי העיר ולהמתין להוראות. הנחלאים ירדו מהמשאית, ואיצ'ה ירד מהג'יפ עם נעמי שמר, הרכש שסופח ללהקה לימי המלחמה. נעמי שמר, שהייתה אז בת 36, אמרה: "הרגשתי כמו אדית פיאף עם הקומפניון דה לה שנסון". היא עלתה לכל ההופעות עם הלהקה, "כי איצ'ה ביקש".

בחורשת הדקלים שבפאתי אל־עריש היא שמעה בטרנזיסטור שכיכר העיר כבר איננה ריקה, ואז היא גם הוסיפה בית לשיר "ירושלים של זהב". כשעלתה עם הלהקה וכששרו לראשונה: "חזרנו אל בורות המים", פרץ הקהל בשאגות שמחה ובמחיאות כפיים סוערות. ואז נעמי שמר אמרה להם: "זו אני שצריכה למחוא לכם כפיים. כי יותר קל לשנות שיר מאשר לשנות עיר".

 

חזרנו אל בורות המים

לשוק ולכיכר.

שופר קורא בהר הבית

בעיר העתיקה.

 

ובמערות אשר בסלע

אלפי שמשות זורחות

נשוב נרד אל ים המלח

בדרך יריחו.

 

ירושלים של זהב

ושל נחושת ושל אור.

הלא לכל שירייך

אני כינור

("ירושלים של זהב" / נעמי שמר)

אתנחתא

חוץ מהכל, או בנוסף לכל, איצ'ה היה פולקלור מהלך. הוא שפע הברקות, והשלומפריות שלו תרמה לכך המון.

פעם, כשנכנס לאולם, גילינו שהנעליים שהוא נועל הן מאוד דומות, פרט לעובדה שנעל אחת חומה ונעל אחת שחורה. כשהפנינו את תשומת לבו לכך, הוא לא איבד את העשתונות ולא הסמיק ולא הראה שום סימן של מבוכה. "אה, כן", הוא אמר, "הלכתי לקנות נעליים והמוכר הראה לי שני זוגות. שני הזוגות נורא מצאו חן בעיני, אז אמרתי לו שייתן לי אחד מזה ואחד מזה".

בפעם אחרת נכנס רב סרן איצ'ה גולן לאולם ופלט, "קיבלתי סגן אלוף" ויצא. אנחנו, שמאוד התרגשנו, אספנו כסף וקנינו עוגה מרשימה ותלינו קישוטים ובלונים. בתום החזרה הזמנו אותו לאולם, וכשהוא נכנס קיבלנו אותו בשירה ובקריאות הידד. "לכבוד מה זה?", שאל איצ'ה. "לכבוד זה שקיבלת סגן אלוף", ענינו נרגשים ומאושרים. "אוי, לא. אתם לא הבנתם", אמר. "קיבלתי סגן אלוף שיהיה ממונה עלי". שוב הוא הצליח לעבוד עלינו.

אפילוג

תת־אלוף יצחק גולן סיים את שירותו הצבאי כדובר צה"ל בשנת 1979. אחרי שפרש הוא היה בין השאר דובר הקרן הקיימת לישראל ומנהל כפר הנוער בן שמן, שם השקיע את כל המרץ והחזון שלו בחינוך ובהרחבת הפעילויות והאפשרויות של התלמידים. הוא הקים תזמורת מנדולינות ופיתח את הגן הזואולוגי במקום והזמין אותנו לאירועים שיזם בחגי הטבע. הוא חי בבן שמן וחי את בן שמן במשך שבע השנים הטובות שבהן ניהל את המקום. חברו מתקופת השירות הסדיר, פרופ' דני זיפר, אמר כי מאחורי הופעתו החצי–מבודחת הסתתר איש ערכי ונחוש. ככה כתב אורי דרומי ב"הארץ".

איצ'ה גולן נפטר ב–10 במרץ לפני 11 שנה, והוא בן 75. קצת אחרי מותו נפטר לפתע בנו אבירם.

ואנחנו חשבנו שכמה טוב שאיצ'ה לא יודע את זה.

 

אתה רואה -

אנחנו כאן בכפר

כמעט הכל נשאר אותו דבר.

בתוך שדה ירוק אני עובר

ואתה מעבר לגדר.

 

ובלילות שישי

כשרוח חרישי

בצמרות שחורות עובר

אז אני אותך זוכר

("שנינו מאותו הכפר" / נעמי שמר)