פרולוג

אני מכיר כאלה, כמוני למשל, שפעם כשרק היו פותחים את "מעריב", היו מחפשים קודם כל את מנחם תלמי. היו גם כאלה, כמו גדעון האבא של שולה, שאחרי שהיה קורא את "תמונות יפואיות" של מנחם תלמי תוך התפרצויות ושאגות צחוק, היה אומר לנו "תשמעו, תשמעו", ומנסה לקרוא לנו את מה שכל כך הצחיק אותו. אבל הוא לא היה מסוגל, מפני שהצחוקים שלו חזרו ואפילו התגברו.

טורנבול? פחד של דבר. טורנבול זה הבנאדם מה שקם באמצע הלילה עם העיניים סגורות, יוצא החוצה, מטייל על הגגות של הבתים...

פעם היה ביפו סנדלר אחד, חיים בישבאש קראו לו. היה טורנבול, המסכן: לילה אחד, באמצע הקיץ, באמצע החודש, תפש אותו האור של הירח ניצל אותו לטייל על הגגות... יצא חיים בישבאש מהחדר שלו, הגיע לגג... ירד מהמעקה אל העמוד חשמל, התחיל ללכת על חוטי החשמל לכיוון כיכר השעון. אם אתה נותן לו לטייל בלי הפרעה, הוא חוזר בסוף לבית שלו, למיטה שלו. צריך לדעת את זה.

("איך הפסיק מרקו להיות טורנבול" / מנחם תלמי)

אבל היו כאלה, כמו המורה לספרות, שממש כעס איך עיתון רציני כמו "מעריב", שבמערכת שלו נמצאים מיטב עיתונאי ישראל (ככה הוא בדיוק אמר), מתיר למנחם תלמי להתפרחח (ככה הוא התבטא) ולהכתים את דפי העיתון בפסאודו הומורסקות נטולות הומור וחסרות טעם שכתובות בעברית עילגת בז'רגון מאולץ (ציטוט מהזיכרון).

"נו, מה אתה מתפלא. האיש כותב ביפואית, זאת שפה שהמורים לספרות עדיין לא מכירים", אמר לי עזריה רפופורט שהיה המדריך שלי כשעשיתי את צעדי הראשונים ברדיו. עזריה היה גם עיתונאי ב"מעריב" ובשנת 1956 היה זה שהביא את מנחם תלמי לעיתון.

אבל שלמה חיזמה, מה שהיה לו קיוסק על יד השעון, לא ידע את זה... שלמה חיזמה לא ידע שום דבר על טורנבול. אם היה יודע, היה מחזיק את הפה שלו סגור, נותן לטורנבול לגמור את הטיול שלו. במקום זה תפש התבהלות, הוריד צעקה: בישבאש יא–מג'נון! מה אתה עושה על החשמל באמצע הלילה?

על הצעקה הזאת התעורר הסנדלר וכמו שפתח את העיניים ככה נאבד לו השיווי משקל, נפל לכביש, הלך לעולמו סופית.

תמונה ראשונה

מנחם תלמי נולד ברמת גן בשנת 1926. אביו אפרים היה בין השאר עורך "במחנה", כתב ועורך בעיתון "דבר". במשך כ–15 שנה היה עורך השבועון "דבר לילדים" האגדי. הוא כתב עשרות לקסיקונים, ספרים בנושא ארץ ישראל וספרים לילדים.

ארץ חמד לפנַי

מחרמון ועד סיני

הוד נופים, מראות של טבע

הר ועמק גיא וגבע,

זאת היא ארץ ישראל,

בה נחיה, בה נטייל

("הבה נטייל בארץ ישראל" / אפרים תלמי)

מנחם נשלח ללמוד בפנימיית בן שמן אחרי שהתייתם מאמו כשהיה בן 11. אחד האנשים שהשפיעו עליו שם היה המורה והמחנך יזהר סמילנסקי, שלימים נודע כסופר ס. יזהר, מצעירי הסופרים שזכו בפרס ישראל. הוא גם היה המפקד הראשון של מנחם תלמי בן ה־14 ב"הגנה".

מנחם הצטרף לפלמ"ח. במלחמת העצמאות היה מראשוני חטיבת גבעתי והשתתף בקרבות על ירושלים ופריצת הדרך אליה.

שרדנו שבעה עם זיכרונם של עשרים ושלושה שאינם. קודם הקרב עדיין היינו שלושים ללא מתים. אנחנו זוכרים כל אחד שאיננו עוד - אך איתנו הוא נמצא שריר וקיים: אנו שומעים את קולו, את צהלתו, את לחן שירו... אנו זוכרים איך נפל כל אחד, היכן נאספה גווייתו חסרת החיים, מי חיוך שרד על שפתיו, מי כאב, בעתה, או חרון. יודעים את בעתת הכאב והתדהמה הרגעית בראותנו כי שוב חסר מי ליד כתפנו ושוב אינו אלא גווייה שסועה ומעוותת שחיסלה חשבונה עם החיים! ואת הטורד ביעף: גם תורנו?

("גבעת עשרים ושלושה העצים" / מנחם תלמי)

מנחם תלמי - תמונות יפואיות. צלם : יוסי אלוני מנחם תלמי - תמונות יפואיות. צלם : יוסי אלוני

הסיפורים האלה וסיפורים אחרים שכתב התחילו להופיע בעיתונים "דבר" ו"על המשמר". הסופר מנחם תלמי החל להתפרסם. הוא נמנה עם מה שנקרא אז "סופרי דור תש"ח". בשנת 1949 יצא בספריית הפועלים הספר שלו "לחיות לחיות - סיפורי מלחמה".

"נפגעתי!" - מזעק אתה בקול לא–לך.

ירא אתה לחשוב על כך. ירא לקרוע את הכותונת ולחזות בבשרך. קורנסים הולמים בפדחת. הולמים בחוזקה ונוסכים שיכרון עמום בגוף. הכול מיטשטש והולך. כמעולם נרחק עולים באוזניך יריות והתנפצויות...

מישהו קורע את חולצתך. מניע ידך וגורם לך כאבים איומים. אך תשוש אתה מלצעוק. מלהתחנן שיניחוך לנפשך. הכול סובב וחג מטורף כסרט נוקטורנות לשופן... צריך לתת לו כדור. הוא סובל. עשה זאת אתה... שתוק! כולם שרופים לאפר שחור ומפויח. מה אתה תינוק או חייל...

שוב שקט ושלוה. המסתחרר נעצר ועומד. בטשטוש נמוג. בכאב ביד חריף ודוקרני. קשה לנשום... תן לשתי דמעות של פורקן והודיה שיזלגו לרווחה. אל תבוש: אחרי יממה של ראיון עם המוות יסלחו לך כולם רכרוכית זו, ולא ילעגו.

טוב, בסדר. אחרי שקראתי את הסיפורים האלה הבנתי שככה בעצם כתבו רוב סופרי דור תש"ח. אצלם החיילים לא פחדו, הם התייראו והם היו עטויים בכותנות ולא לבושים בחולצות.

הבנתי גם למה כעס כל כך המורה לספרות על האיש שהתחיל את דרכו כסופר דור תש"חי בסגנון ס. יזהרי לפני שהפך להיות יפו סבאבי.

תמונה שנייה

ברשימת הספרים שכתב מנחם תלמי נמצאים גם תריסר ספרי ילדים ונוער. אחד מהם נמנה עם ספרי נעורַי המוקדמים. זאת אומרת שקראתי אותו יותר מפעם אחת, עד שהספרנית נאלצה להעיר לי שלא נהוג להחליף את אותו הספר יותר משלוש פעמים ברציפות.

הייתי בן 11 בערך כשקראתי את "המטוס המריא בחצות". סיפור ההרפתקאות של דודו ורן שמתחיל בהתגנבותם לתא המטען של מטוס. סביר להניח שילד בן 11 בסוף שנות ה–50, שזה מה שהייתי, לא טס מימיו במטוס בגודל טבעי. אני, שראיתי אותם טסים בשמיים ואולי באיזה סרט או שניים, הרגשתי שבזכות הספר הזה אני טס גבוה–גבוה.

הקשיבו נוסעים, הקשיבו נוסעים! - נשמע במיקרופון הקטן קולה של המארחת.

(הבנתם? אז עוד בכלל קראו לדיילת "מארחת")

אנו טסים בגובה של שמונה עשרה אלף רגל

(כבר אז התבלבלו כולם בין שמונה עשר לשמונה עשרה...)

נמצאים במטוס ששה אנשי צוות וחמישים נוסעים. אנו מאחלים לכם נסיעה טובה. תודה.

עתה הגיע הזמן לגלות לכם, כי מארחת המטוס טעתה במספר. במטוס נמצאו, אמנם, שישה אנשי צוות (טייס, טייס משנה, נווט, אלחוטאי ושתי מארחות), אלא שמספר הנוסעים היה חמישים ושניים ולא חמישים, כפי שהכריזה. אולם חלילה לכם מלהאשימה בשגיאה זו, שכן מאין לה לדעת שבתוך תא המטען, בתוך ארגז לא גדול הנושא שלט: "לכבוד גן החיות של לונדון" נמצאים במקום שלושה קופיפים מעוכי חוטם וקרחי מצח שני נערים נרגשים ונפחדים?

("המטוס המריא בחצות" / מנחם תלמי)

"קבלת הפנים שלה זכיתי הייתה כמו לילד פלא", אמר מנחם תלמי במבוכת מה למרדכי נאור כשזה שוחח איתו לפני שבע שנים.

"אתה יכול להתחיל לעבוד כבר מחר", אמר לו עזריאל קרליבך, העורך המיתולוגי של "מעריב". במשך 35 שנים, מרגע שהתחיל לכתוב בעיתון, הוא נודע חוץ מאשר כמנחם תלמי, גם בשמות מ. סייר ומ. אחי–דורון. שמות שעליהם היה חותם את מאות הכתבות שלו.

והוא היה גם מאו"ל, שאלה ראשי התיבות של מנחם אוהב לאכול, בעל הטור "לאכול בחוץ" שהיה פופולרי במשך המון שנים. "אני לא מבקר מסעדות, אני סוקר מסעדות", אמר, "לא תיארתי את טיב הבשר אם הוא מעושן מספיק, מופשר או טרי. כי אני לא טבח או שף". וזו בדיוק הייתה הסיבה להצלחה הגדולה של הטור שלו. אנשים שאוהבים לאכול, אהבו את מה שמנחם אהב לאכול ולא כל כך עניין אותם כמה זמן הבשר מיושן ומאיזה בציר היין.

אפילוג

"למה לא המשכת בספרות ממש ופנית לכתיבה פולקלוריסטית, לז'אנר העיתונאי?", שאל אותו מרדכי חיימוביץ לפני עשר שנים, בראיון במוסף "סופשבוע" של "מעריב". "הרגשתי שאני ממצה את עצמי", ענה מנחם תלמי, "הייתי די חכם לדעת שאני לא סופר גדול", אמר מי ש"תמונות יפואיות" שלו יצאו בשישה ספרים רבי–מכר. "אני לא מוקסם מעצמי", אמר, "בכתיבה הז'ורנליסטית הייתה הרבה הרפתקנות".

אתמול מלאה שנה למותו של מנחם תלמי, שהיה בן 91 במותו.

כל אחד ביפו יודע שאם יש בעיות חזקות, הולכים לתת בקשה על הקבר של הצדיק נסים שמואל בן שלמה הכהן. מצבה ראשונה מצד שמאל של השער. הרבה שנים כבר שוכב שם המרחום, אבל האוזניים שלו פתוחות שיגעון. אתה מדבר והוא שומע אותך. אז אם יש לך בעיות ואף אחד לא יכול לעזור לך, אתה מחכה עד שיש בשמיים ירח מלא, הולך לבית הקברות, נעמד מול הקבר של המרחום נסים שמואל בן שלמה הכהן ואומר: צדיק, צדיק, תעלה ותבוא לעזור לבנאדם. על–פי–רוב הוא בא. לא, אתה לא רואה אותו. זכרונו לברכה כבר מזמן. אבל הנשמה שלו חופשי על הבר.

("בבית הקברות, בליל ירח" / מנחם תלמי)