דפני ליף מסתובבת היום בארץ ובעולם ומקדמת תכנים, רעיונות וערכים בנושאים חברתיים. מחאה עממית נוספת, אפשר להניח, לא תנסה לעורר מחדש. פעם אחת הספיקה לה מעל ומעבר.

בשיאה של המחאה החברתית, בקיץ 2011, פגשתי במקרה עיתונאי הידוע בעמדותיו הימניות, שניסה לשכנע אותי כי המנוע מאחורי המחאה הוא גופים שמאלניים המעוניינים לפגוע בראש הממשלה. שמה של הקרן החדשה, אלא מה, עלה בשיחה לא פעם. לא נולדתי אתמול. אין לי ספק כי היו מי שניסו לתפוס טרמפ על ההתעוררות העממית הנדירה כל כך בישראל. אלא שמי שמחפש הוכחה לכך שההתעוררות במקורה באה מהרחוב, מצעירים שקרסו תחת הנטל, ימצא אותה בסרט שיצרה דפני ליף.

יש בסרט שפע דמעות אותנטיות של ליף המותשת, ויזע של חום אוגוסט, ודם של מפגינים שמפוזרים בברוטליות בידי שוטרים, ויש בו שורה אחרונה עגומה להחריד - באומנות של אשפים מסמס השלטון את דפני ליף, ומסמס את כולנו, רמס את האוהלים בשדרה, ניקה את האבק משרוולו, ועכשיו, לא שאכפת לו, לכו תגמרו את החודש.

 "לפני שהרגליים נוגעות בקרקע" - סרטה של דפני ליף, יום ג', 23.4, קשת 12