האימפוטנציה של האופוזיציה משמאל היא הסכנה הבאמת גדולה לדמוקרטיה

השבוע הזדמנתי לערב מעודכן של שירה בציבור (אל תשאלו. מנפלאות חול המועד). האווירה הייתה טובה, אנשים שרו ושתו להנאתם. אפילו השירים עברו בחלקם את שנת 1990 (ללא כל שיר מזרחי, כמובן. אבל זה לטור אחר). בקיצור, בסיומו של שיר מימי ההתיישבות האובדת, לקול תשואות המשתתפים, פנה אחד החוגגים הסמוכים אלי לחברו ואמר לו במבט עגום: "בעוד עשר שנים כבר לא ייתנו לנו לשיר את השירים האלה". חברו הנהן בעצב, ולקח שלוק הגון מהבירה. זה הזכיר לי פגישה שהתקיימה כמה ימים קודם לכן בחברת הפקה, שבמהלכה התגלע ויכוח מקאברי בין המשתתפים. תוכנו היה - מי יזכה לשכב על הדרגש העליון במחנה הריכוז שיוקם לשמאלנים. וכל אלה עוד מחווירים בהשוואה לכמות השיחות על דרכונים זרים ואשרות עבודה בחו"ל שיוצא לי להיחשף אליהן מאז הבחירות.

במילים אחרות, במקום לייצר אין ספור רשימות וניתוחים בשאלה - מדוע הפסיד השמאל, אפשר פשוט להציע את המובן מאליו: כי הוא לוזר. כי גם אחרי בחירות שהתוצאות שלהן היוו שיפור עבור גוש השמאל־מרכז, רבים מאנשיו מסתובבים במבטי ייאוש ומקוננים על קץ הדמוקרטיה. אז אני אגיד לכם מה באמת יקרב את סוף הדמוקרטיה - הייאוש הזה בדיוק. העובדה שלמחנה הזה, שכולל קרוב למחצית מתושבי ישראל, אין כבר שנים רוח קרב אמיתית. או אמונה ביכולת לחולל שינוי. ולכן הוא שם את מבטחו בגנרלים שאמורים לפתות ימניים תמימים, או בהליכים משפטיים שיחליפו שלטון ללא בחירות.

קלות הכמעט בלתי נסבלת שבה אתה יכול לדלג היום מפופולריות ציבורית מסוימת למשרת חבר כנסת - בדרך כלל במסגרת אותן מפלגות אופנה - גורמת לכך שרוב המדלגים לא לוקחים את תפקידם הפרלמנטרי ברצינות. בטח לא כשהם פנטזו על משרת שר, ומצאו את עצמם בירכתי האופוזיציה.

וכך אנחנו סובלים, כבר עשור לפחות, מאופוזיציית שמאל־מרכז גדולה, שקולה כמעט לא נשמע. בניגוד לאופוזיציות בעבר, משמאל ומימין, שמחאתן הדהדה ללא הרף והשפיעה על סדר היום הציבורי. אחת הסיבות לכך היא שחבר כנסת היה פעם מקצוע לכל דבר. כזה שאתה משקיע בו את כל מאודך, וגם כפוף למשמעת סיעתית מחייבת של מפלגה עם מסורת ונאמנות. מבט ברשימת חברי הכנסת (הארוכה) של כחול לבן מלמד שמדובר בקבוצה כמעט מקרית של אנשים, שקשה מראש לצפות מהם להגיע למשכן עם אש על הפנים. או סולידריות אמיתית.

01 - אחת הטענות הכי אופנתיות של השבוע הייתה - למה כל כך מזועזעים משריפה בפריז ובקושי מדברים על הטבח בסרי לנקה. התשובה היא שהעולם לא הוגן, וכולנו קרובים אצל עצמנו. מי שקיבל חינוך מערבי, ומדובר ברובנו, רואה את פריז כסמל וכמוקד תרבותי, בעוד שסרי לנקה היא מדינת עולם שלישי. בעינינו, כמובן. זה הכל.

02 - "Lost in outer space" הוא אלבום הבכורה של ההרכב swan band, שמורכב מירון אמיתי ומנועה שמר. אלבום יפה מאוד, בייחוד אם גדלתם על רוק מתקדם של הסבנטיז, שנשמע כמעט מנותק ממקום ומזמן, ומתבסס על ההרמוניה הקולית היפה בין שני החברים, ועל מהלכים מוזיקליים מורכבים ועדיין מלודיים. קלפטר ורוב הקסלי תרמו לחנים, שווה מאוד לטעום.

03 - "האימפריה הרומית" (נטפליקס), שעונתה השלישית עלתה עכשיו, היא ניסיון מעניין לשלב בין דוקו ודרמה. יש בה סצינות דרמטיות מושקעות, עם שחקנים ידועים ודיאלוגים, והם משולבים בקטעי דוקו של היסטוריונים. תוצאת המיש–מש הזה היא... בסדר. הסיפורים מרתקים והשחזור מרשים, אבל ברגע שאין רצף דרמטי אמיתי, העוקץ קצת יוצא.