בסוף אחד משיעורי הספרות בתיכון קראה לי המורה נסיה שפרן, והגישה לי דף נייר שנשא שורות שיר ללא שם המחבר. "אני חושבת שהשיר הזה ידבר אלייך", אמרה נסיה. הייתה בינינו הערכה הדדית, אבל לא שיערתי שהיא יודעת על הכאב שניקב אז ימי. קראתי את השיר בכיתה הריקה וטבעתי במילותיו. הכאב גבר באחת, אך בו–בזמן חשתי שנסיה והמשוררת האלמונית (הייתי בטוחה שמדובר בכותבת) יודעות כמוני מה נוראה האהבה שאין לה עוד כתובת.

בתחילת אותו אביב הייתי נערה שלִבה רוסק. הנער שלי אמר לי בערב שיהיה אחרון לנצח: "צריך לדעת מתי לומר די". חלפו שנים רבות עד שנודע לי שגנסין כתב את השיר והוא נמצא בתוך הרומן שלו "אצל". ועוד שנים חלפו עד שנודע לי, שלא גנסין כתב את השיר. ציליה דראפקין כתבה אותו ב–1907 ברוסית, וכמה שנים לאחר מכן שלחה לגנסין גרסה יידית שלו, מוקדשת לסופר. הסופר תרגם מיד את השיר לעברית והטמיע אותו ברומן שלו, בלי לתת קרדיט למשוררת. השיר נצרב בתודעתי, כי כזה הוא. התשוקה השורפת שאינה נענית מבוטאת בו בלי יפיוף. האהבה הנכזבת הופכת ליצר ערפדי.

לא רק ציליה דראפקין, משוררת וסופרת יידית (1956–1887), כתבה את הספר שלפנינו. היא, גופה, דמותה ויצירתה, הינם הגרעין הדשן שנעטף בבשר תרגומים, מחקרים ומסקנות של מנחם פרי ובנימין הרשב, ואף דן מירון נמצא מקופל בין הדפים, בעיקר כמי שגרסת מחקרו נמצאה ראויה לתיקונים. וכן, דמות נוספת, חשובה ונישאת בספרות העברית, גם היא כאן: אורי ניסן גנסין. הגבר שבו התאהבה דראפקין בהיותה בת 19, בקייב. במרכז הספר מובאים 50 משיריה של דראפקין, מתורגמים מיידיש, וכן סיפורה האוטוביוגרפי "בֶּלָה מאוהבת", שכתבה ביידיש ופרסמה בירחון יידישאי בניו יורק ב–1932.

כל גרסות השיר מנעורי מובאות בספר שלפנינו. שם השיר בגרסת גנסין: "והיה כי ישוב מנודו", זאת הגרסה שהכרתי בתיכון. תרגומו העדכני לעברית (של פרי) נעשה לפי הנוסח היידי שדראפקין כתבה בניו יורק (1917). אז קראה לו "נשיקה" והקדישה אותו לגנסין. הסופר כבר לא היה אז בין החיים, אך דראפקין לא ידעה זאת: "שלווה אקביל בפרחים את פניו/ כשיבוא אל עירי ואלי יקרב,/ ועל פני תארג שלוות תמיד/ כשאת הפרחים לו אושיט,/ אבל אם בלילה ינום/ אתי בצל קורה אחת,/ ממשכבי באופל אקום,/ אזחל אל מיטתו כעכבר בלאט,/ ובין שחלומות טובים יערסלוהו,/ ובין שבלהות בשנתו יטלטלוהו,/ שלי הוא יהיה בשוכבו כזה,/ שמיכתו אפשיל ואשק לו בחזה,/ ונשיקתי בצמא את דמו תלגום,/ ויהיה לי כה קל, כה טוב פתאום,/ אהבתי החולה, העזובה,/ בדמו להשקיט צמאונה מתאווה//". הסיום של המקור הרוסי של דראפקין, שממנו לקוח שם הספר: "ונשיקתי תהיה רוצחת./ את דמו, את ליבו אשתה/ בנשיקתי". בסקירה הקצרה הזאת נניח לגרסה המנופחת של גנסין, אם כי מעניין לבדוק מה הוסיף לשיר העירום והחורך של דראפקין.

הספר שלפנינו מגולל את תולדות השיר כמו את תולדות הקשר של דראפקין וגנסין. פרי מעניק למשוררת את הכבוד הספרותי המגיע לה על מרדנותה ומקוריותה ביצירתה נטולת המבוכות. הוא מדגיש את תיקון העוול של גריעת זכויות היוצר שלה, בתחילה בידי גנסין וחוקרים שידעו על הפלגיאט. אין ספק שפרי נהנה לעסוק בסיפור האהבה הרכילותי. דראפקין סיפקה לו את כל היסודות הנחוצים, כולל תיאור ניסיון התאבדותה בתלייה על צמותיה, וליל הסקס שמימשה לבסוף עם גנסין.

הספר מציב את המשוררת בקונטקסט היצירה היידית הפורה בניו יורק של שנות ה־20 וה־30 של המאה הקודמת. פרי מתבונן בסיפור ובשירים, כמו היו לא רק יצירות ראויות כשלעצמן, אלא עדויות לאהבתה הלא מתכלה של דראפקין לגנסין. הייתה זאת אהבה שהתעצבה עם הזמן לאבטיפוס של אהבה שאינה נענית ומשום כך היא מניעה תנופת יצירה נועזת, לא צייתנית.

"ונשיקתי תהיה רוצחת", ציליה דראפקין, הספריה הקטנה, ספרי סימן קריאה, הקיבוץ המאוחד, 303 עמ'

***

בחזרה למקור

1. "ביידיש היו אומרים..., חוכמת היידיש בעברית עכשווית ובנימה הומוריסטית", רחל דביר, ידיעות ספרים, 110 עמ'

ישבתי עם סבתא על המדרגות המוליכות לדירת שני החדרים בהדר, חיפה. זה ודאי היה בקיץ, כי המדרגות החיצוניות שימשו אותנו להמתקת סודות ולשאיפת אוויר. המדרגות הכעורות עוטרו בצמחי גרניום חסונים, שסבתא טיפחה בפחיות שימורים גדולות. היא שבה ואמרה, "חבל שאת לא לומדת ממני יידיש". הייתה לנו הבנה חמה שבשתיקה, אבל היא חשה שחסרות לה מילים בעברית, וביידיש היו לה כולן. אני לא רציתי יידיש. הייתי ילדה מהקיבוץ, מה לי יידיש? הסקרנות והצער התפתחו מאוחר. סבתי האהובה יהודית גורלניק הלכה לעולמה זמן רב לפני שהבנתי שיש רגעים שאין להשיבם.

הספר של רחל דביר מאיר פינות מן השפה הממיסה. שפע אמרות יהודיות של דורות למודי ניסיון, המתייחסות לתחומי חיים שונים. המוטו אומר: "עברית רעדט מען, יידיש רעדט זיך" ("עברית מדברים, היידיש ‘מתדברת'" (ח.נ. ביאליק). התרגום לעברית מביא דוגמאות ליישום האמרה. ספר אסתטי ונוח לעיון, גם מבדר. המחברת כותבת: "לא צריך לדבר יידיש כדי להשתמש וליהנות מהעומק והפלפל שבה". זה מנחם במידת מה, כשאני מגלגלת בפי הגאים עגולים נבחרים. למשל: "לעב און לאז אנדערע לעבן". חיֵה ותן לחיות.

ביידיש היו אומרים, רחל דביר. כריכת הספרביידיש היו אומרים, רחל דביר. כריכת הספר

2. "אותות, מבחר ושירים חדשים", ארז ביטון, הקיבוץ המאוחד ומוסד ביאליק, 370 עמ'

בהקדמה לספר העשיר כותב ארז ביטון: "...המכנה המשותף הניבט מכל השירים הוא הניסיון החוזר ונשנה להעניק להוויות נכחדות זיכרון כנכס בר קיימא". עלעול בכרך שב ומעלה געגוע. לא רק להוויית בית הילדות, אלא גם לשפה ההורית המשובצת ביטויים ואמרות בערבית. וביטון מביא דוגמאות: "על כסתות, אנשים יהודים ממשילים משלים./ ‘בּוּיָה קאן יְקוּל', אבא היה אומר,/ ‘יִמָּה קַאנְט תְקוּל', אמא היתה אומרת,/ ואחר כך שֹוֹבע שָקֵט". הדפים מדברים את מה שאדם מבוגר אומר לעצמו בשיחה רוויית צבעים וצלילים בוני חוויות שאבדו. אלה הן פינות פנימיות גדושות שלווה ושלום, שאוצר לעצמו אדם שאינו רואה.

ארז ביטון, אותות.  כריכת הספר ארז ביטון, אותות. כריכת הספר