פרולוג

ב־16 ביוני 1933 אבא שלי בן ה־15 התחמק מבית הוריו אחרי סעודת שישי והצטרף לחבריו. על שפת נהר הווילגה, מתחת לגשר נרקיצה, הם עישנו סיגריות בלי חשש שמישהו מיהודי גרוולין יזדמן לשם בערב שבת, יגלה את סודם ויסגיר אותם למשפחותיהם.

ב־16 ביוני 1933 אמא שלי בת ה־11 חזרה עם אביה ושתי אחיותיה הקטנות מתפילת ליל שבת בבית הכנסת קאסוב בצפת, והלכה שוב לישון רעבה. כמו בכל לילה כמעט.

ב־16 ביוני 1933 טיילו חיים ארלוזורוב וסימה אשתו לאורך חוף הים של תל אביב. כשהתקרבו לשפך הירקון, הרגישו ששני אנשים הולכים אחריהם. הם ניסו להתחמק משני העוקבים. ליד בית הקברות המוסלמי, המקום שבו נמצא כיום גן העצמאות, האיר פתאום אחד משני העוקבים את פניו של הבעל.

"מדוע אתם מפריעים לנו?", שאל חיים ארלוזורוב.

"עזבו אותנו", ביקשה סימה ארלוזורוב.

"כמה השעה?", שאל אחד העוקבים. לא "מה השעה" כמו ששואלים בעברית, אלא "כמה השעה", שזה בעצם תרגום מילולי מיידיש: "וויפל א־זייגער", או מערבית: "קדיש א־סיעא".

ארלוזורוב ניסה להיפטר מהשניים כשהוא פולט משפט כמו "זה לא עניינך". כשפנה להתרחק משם עם זוגתו שלף אחד הזרים אקדח וירה בו. שני האלמונים פתחו בריצה ונעלמו בחשיכה. כך החלה ב־16 ביוני 1933 פרשת רצח ארלוזורוב שהסעירה את המדינה, ושהדיה לא שככו עד עצם היום הזה.





ובלי לדעת אי ואיך

ובלי לקרוא: חדל! עצור!

הכול לפתע מתהפך

אל מערבולת בליל שחור.





ברק חולף בין קץ לקץ

ואין אחד מספיק לראות

איך איש בבשר אחיו נועץ

את כל שיניו המזהירות...

("התנגשות" / נתן אלתרמן)




תמונה ראשונה

חיים ארלוזורוב שנרצח כשהיה בן 34 בלבד, היה התקווה הגדולה של מנהיגי תנועת העבודה. הוא היה ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, שזה בעצם שר החוץ של המדינה שבדרך. כבר למחרת, במוצאי שבת לפני ההלוויה, יצא גיליון מיוחד של עיתון "דבר", שניסה לתאר את ההלם והזעזוע שאחזו ביישוב. מסע ההלוויה שנערך למחרת הוציא לרחובות אלפי אנשים, שהציפו בהמוניהם את רחוב אלנבי ורחוב ביאליק. משם הובא הארון לבית העלמין ברחוב טרומפלדור, שהיה צר מהכיל את רבבות המלווים. ב"דבר" נכתב:

יריעות שחור לבן כיסו את הקירות, הגווייה הונחה על הבמה. כוסתה טלית, דגל עברי ודגל אדום עטופים שחורים. למראשות המת, שהיה מוטל גלוי פנים... וזרם הקהל עבר שעה ארוכה. נכנס בדלת אחת ויוצא בשנייה ועיניו רואות את מנהיגנו.

כבר ברגעים האלה אפשר היה לחוש בזעם שאיים לגבור על ההלם והצער. אבל למי להפנות את הזעם? הרוצח או הרוצחים לא נתפסו. השמועות התפזרו לכל הכיוונים. ברל כצנלסון ספד למנוח בשם תנועת העבודה:

מתוך הכאב יש הכרח לקרוא להתאפקות. רבבות אנשים כואבים, מזועזעים. אין יודע פשר הפשע. אין מבין מי יכול היה לארוב לחייו של ארלוזורוב. הלבבות הנסערים קולטים השערות. סברות - אחת רעה מחברתה.

הוא הכתיר אותו כעילוי, מה שהיה מקובל על רבים בארץ ובעולם. אבל הוא גם הזהיר: "ארורה כל תנועה אשר מעשים טמאים הם מכשיריה". לא צריך לנחש כלפי מי הפנה כצנלסון את האצבע המאשימה. תשאלו את מנחם בגין שהחליט ב־1982, כראש ממשלת ישראל הראשון מטעם הליכוד, להקים ועדת חקירה ממלכתית, כמעט 50 שנה אחרי הרצח.





פתאום הלילה מתאיים,

הרחוב פולט שריקה חדה

והבתים על ראשיהם

חובשים כובעי פלדה.





קריאת "היכון!" וגב נכפף

בציפיית אסון דרוכה...

וכלב רע עובר ביעף

ממדרכה אל מדרכה.

("התנגשות" / נתן אלתרמן)




תמונה שנייה

כמעט שבועיים אחרי רצח ארלוזורוב פרסם ראש בית"ר זאב ז'בוטינסקי מאמר בעיתון "מאמענט" שיצא בוורשה, ובו הדף את המתקפות והמעצרים של החשודים מקרב תנועתו.





אני מטביע, יחד עם חברַי ותלמידַי, את חותם הקללה הנוראה על הרצח ועל הרוצח. אם נכרי הוא הרוצח, איני דיין לו. אם יהודי הוא - ואני איני מאמין בזה - ארור יהיה עוד יותר.

("מתוך קרירות ואיתנות" / זאב ז'בוטינסקי)





חשודים נעצרו, נשפטו, שוחררו. עדויות נוספו, נבדקו ונדחו. המניעים לא התגלו, ותיאוריות הקשר והקונספירציות פרחו. למשל זו:

מגדה גבלס, אשתו של הפושע הנאצי יוזף גבלס, יד ימינו של היטלר ומי שהיה אחראי על התעמולה הנאצית, הייתה חברתה של ליזה ארלוזורוב, אחותו של חיים ארלוזורוב עוד מתקופת לימודיהן. היא הייתה מיודדת עם האחות ועם אחיה. היו כאלה שידעו לספר שהקשר בין מגדה לאח היה אפילו יותר מאשר קשר של ידידות, ושיוזף גבלס היה מאוד לא מרוצה מהפרט הביוגרפי הזה שקשור באשתו. הנה תיאוריית הקשר מספר אחת.

לחיזוק הקונספירציה נוספה העובדה שבביקורו בגרמניה הנאצית פנה ארלוזורוב למגדה גבלס. הוא התכוון לבקש את עזרתה בהצלת רכושם של היהודים בגרמניה, אבל הגברת סירבה להיפגש איתו.

ההיסטוריון הצבאי אריה יצחקי טוען שבכלל הבריטים רצחו את ארלוזורוב כדי לסכסך בין היהודים לבין עצמם. אם אכן כך, הם הצליחו מעל ומעבר למשוער. ד"ר אורי מילשטיין מביא תיאוריה אחרת: לטענתו זו הייתה קונספירציה של בן־גוריון נגד ז'בוטינסקי, יריבו הפוליטי המר.

השאלה מי רצח את ארלוזורוב נשארה פתוחה כמו פצע פעור בלב האומה - עד עצם היום הזה.





איך מי את מי רוחץ בדם,

איך מי בעקבים נדרס,

איך אוטו זר אוסף אותם...

והס.





בבוקר שוב שקט הרחוב

ופני העיתונים חיוורים -

דבר מה רקוב, דבר מה לא טוב

בארץ העברים

("התנגשות" / נתן אלתרמן)





ורק אישה אחת שהייתה שם המשיכה לטעון שהיא זיהתה בבירור את השניים. לפי עדותה של סימה ארלוזורוב היו אלה אברהם סטבסקי וצבי רוזנבלט, שאומנם נשפטו אבל זוכו בסופו של דבר.

אתנחתא

בקריה, זו שהיום נקראת שרונה, שכן פעם הבית של קול ישראל. היום זה נדל"ן מבוקש מאוד. אבל אז, בחדרון בקומה העליונה, מאחורי המזנון של אבי וליד החדר של המוזיקה הקלאסית ישבה סימה ארלוזורוב, שהייתה אחראית על יחסי הציבור של הרדיו. תמיד לבושה כמו ליידי, שזה מה שהיא בעצם הייתה.

מדי פעם הייתה מתקשרת אלי ומבקשת ממני שאעביר לה פרטים על התוכנית שלי, כדי שיהיה בידיה חומר שתוכל לשלוח לעיתונות. מכיוון שבין החדר שלה לחדר שבו הייתי הפריד רק המזנון, העדפתי תמיד להביא לה את מה שביקשה ולא לשלוח לה. נו, תנחשו למה. "נכס לאומי", היה קורא לה שמואל שי, והיא הייתה מגחכת בעיניים מושפלות.

"גברת ז'בוטינסקי. אה... סליחה, הרחוב המקביל", קרא לה פעם אחד מפרחחינו. היא צחקה בהבנה. האישה שראתה את בעלה נרצח מול עיניה, שנשאה איתה את הטראומה הנוראה ואת הכאב הפרטי שלה, גידלה לבדה את שני ילדיה ולא נישאה לאיש.

כמעט 50 שנה מאז נישואיה לארלוזורוב ו־43 שנה אחרי הרצח, הצטרפה לבעלה בבית העלמין ברחוב טרומפלדור והיא בת 75.





עכשיו באה הפרידה

אל תשכחי את הימים האלה.

אל יאבד העוז שהם נתנו לך.

זכרי את החיים שלנו.

(מתוך מכתב ששלח חיים ארלוזורוב לסימה אשתו)




אפילוג

היום רוצה אני לספר לך אגדה. אגדה פשוטה ותמימה לכאורה, אך כוונה עמוקה צפונה בה. עמוקה כל כך עד כי בכיתי ועלזתי כאחת כשירדתי לסופה. ואפשר שעדיין לא תפסתיה כל צרכה... אלא שחש אני כי אמת בה.

בעודי ילד ישבתי פעם לרגלי אבי־זקני וקראתי בספר והגעתי למקום בו יסופר כיצד יושב המשיח בודד בשערי רומי ומצפה. נגשתי אל סבי ושאלתי: "למי מצפה שם המשיח?". סבי נתן בי לשעה את עיניו ואמר: "לך, בני!".

(מתוך מכתב לזאלו קניגסברגר / חיים ארלוזורוב)

ב־16 ביוני 1933, כשארלוזורוב נרצח, אבא שלי היה בן 15. שש שנים אחר כך הוא הגיע ארצה ופגש את אמא שלי. ב־16 ביוני 1945 נולד בנם הבכור, שזה אני. שנות ילדותי עברו עלי, איך לא? ברחוב ארלוזורוב 6 ברמת גן.

אז לא הגיע הזמן לגלות לי סוף־סוף מי רצח את ארלוזורוב?