פרולוג
אצלנו בשומר הצעיר לא האמינו באלוהים של הדוסים. כי הדת היא אופיום להמונים, כמו שאמר קרל מרקס, שהיה האלוהים של הקומוניסטים ובורא העולם של הסוציאליסטים, ושאת התנ"ך שלו שנקרא "הקפיטל" היינו נוהגים לצטט המון בלי להבין אותו ממש או להתעמק בפירושים שלו. או אפילו, רחמנא ליצלן, לקרוא בו פרק אחד.
לנו היה אלוהים בשר ודם, שממש כמו היהודים שמאמינים בקדוש ברוך הוא בורא העולם ישתבח שמו, גם אנחנו נמנענו מלהשתמש בשמו המפורש והמלא. קראנו לו "חזן" במלעיל. כמו חסה. די היה באזכור שמו הלא מפורש כדי להשרות אווירת קודש על הסביבה ועל קהל מאמיניו.
לסמינר בגבעת חביבה, הסמוך לקיבוצים מענית, ברקאי ולהבות חביבה - כולם של הקיבוץ הארצי כמובן - היו חניכי השומר הצעיר מגיעים מכל קצות הארץ, כמו שהחב"דניקים מגיעים להתוועדות השנתית שלהם. וכמו אצל הרבי מלובביץ', שהדרשה שלו הייתה שיא ההתוועדות, אצלנו זה היה הנאום המרכזי שחזן נשא בערב הנעילה של הסמינר.
התכונה וההתרגשות לקראת "חזן מדבר הערב" נראו כמו טקס היטהרות. חזן ידע הכל, ראה הכל וצדק בכל. הוא היה הכי חכם, וכל נאום שלו היה בשבילנו מדריך הוראות ההפעלה המדויק ביותר ומצפן המחשבה הנכונה ביותר.
הנני אופטימיסט ללא תקנה. לא אופטימיסט שמקור ביטחונו הוא בהתחמקותו מראיית המציאות, על כל החומרה והסכנה שבה...
מקור אמונתי וביטחוני בעתיד הוא בכוחה של הפעילות היוצרת של האדם.
הטבע אינו מתכנן. התפתחותו היא כשלעצמה סיכומו. האדם הוא היצור היחיד הלומד מן העבר, כדי לתכנן במחשבה תחילה את מערכותיו כלפי העתיד.
("ראשית חדשה" / יעקב חזן)
לא היו בנאומים האלה בדיחות או דאחקות או צחוקים. מה פתאום? הכל היה מאוד רעיוני, מאוד רציני ומאוד חשוב. כמעט כולנו ישבנו קשובים ודרוכים. החכמים בינינו היו מהנהנים בהבנה כאילו עיכלו ואישרו כל משפט שהוציא מפיו וכל רעיון שהעלה. המהדרין היו שולפים מחברות ורושמים את מה שהם שומעים ברגע זה במו אוזניהם מפי הגבורה.
בין השירים הרבים - העבריים והיהודיים, העממיים–החילוניים והעממיים–הדתיים - הייתה גם הזמרה "דוד מלך ישראל חי וקיים", אבל מעולם לא חלמנו על תחיית מלכותו. חלמנו על כך שכאן בארץ, כהמשכיות יהודית, תקום מדינה יהודית שישכנו בה הרחמים, השוויון והשיתוף, הצדק והמשפט.
את הדברים האלה נשא חזן בגבעת חביבה ב–1987, בכנס לציון 75 שנה לשומר הצעיר, שכבר לא היה כל כך צעיר, וכשהקיבוץ הארצי של השומר הצעיר חגג 60. מעניין מה היה אומר כיום על תחיית חלום המלכות.
תמונה ראשונה
הוא נולד לפני 130 שנה, ב–1899 בברסט ליטובסק באימפריה הרוסית, שכיום היא בלארוס. את הקריירה השמוצניקית שלו עשה בפולניה, שם היה חבר ההנהגה הראשית וחבר מרכז "החלוץ". כשהגיע ארצה ב–1923, הוא היה בן 24. בעצם הוא לא היה מעולם חניך בתנועת השומר הצעיר, כי תכונות המנהיגות שלו התגלו בו כבר בהתחלה כשהצטרף לתנועה, והוא מיד התברג לתוך ההנהגה הראשית.
בספר שלו "ילדות ונעורים" הוא מספר איך ארבע שורות משירו של דוד שמעוני, שאז עוד נקרא שמעונוביץ, הפכו לקריאת התיגר של התנועה:
אל תשמע, בני, למוסר אב
ולתורת אם אל אוזן תט
כי מוסר אב הוא קו לקו
ותורת אם היא אט לאט
("אל תשמע, בני" / דוד שמעוני)
ארבע השורות האלה הן ההיפוך הגמור לדברי שלמה המלך בספר משלי: "שמע בני מוסר אביך, ואל תיטוש תורת אמך". השומר הצעיר חרט על דגלו את מרד הבנים בהוריהם ועורר זעם וכעס רב. בגלל פרסומו של השיר הזה, הוטל על שני קנים של השומר הצעיר בפולין חרם דרבנן.
תמונה שנייה
בראש השנה הראשון שלו בארץ הגיע חזן לפגישה בנהלל, פגישה שהייתה בעלת משמעות וחשיבות היסטורית בתולדות השומר הצעיר. הפגישה שבה הכיר את מאיר יערי.
כך מתאר את הפגישה הזו זאב צחור בספרו "חזן":
השניים יצאו לחיפה יחדיו. כדרך אותם ימים, הם יצאו מנהלל ברגל. בעודם הולכים, כך סיפרו השניים חזור וספר במשך עשרות שנים, הם נתקלו בעגלון שהוביל חציר לחיפה, והוא ניאות לקחת את שני הצעירים עמו. השניים התיישבו על יצול העגלה וגוללו זה בפני זה את רעיונותיהם ביחס לדרכה של התנועה. וכך, בדרך מנהלל לחיפה, על יצול של עגלה, נולדה השותפות ביניהם, שעתידה להבשיל ל"הנהגה ההיסטורית" של השומר הצעיר, הקיבוץ הארצי ומפ"ם.
השותפות הזו בין השניים, שרבים כינו אותם "משה ואהרון של ימינו", אין דומה לה בפוליטיקה הישראלית. שותפות שהחזיקה מעמד מאותה פגישה ב–1924 בדרך מנהלל ועד למותו של מאיר יערי ב–1987.
"השותפות בינינו נמשכה 63 שנה", אמר חזן. "אילו היו מחפשים בתנועתנו שני אנשים השונים בצורה כה מרחיקת לכת אחד מהשני היו מוצאים את שנינו".
רבים הסתקרנו לדעת מהו הסוד של הקשר הזה. "בין המתעניינים גם בן־גוריון, ברל וגולדה", אמר והוסיף, "מה שקיים את השותפות הזאת היה הזדהותנו המוחלטת עם התנועה. התנועה כאילו בלעה את שנינו לתוכה ובתוכה התמזגנו ללא הפרד".
ולא שלא היו ביניהם ויכוחים. היו גם היו. "שותפות כזו אינה יכולה להתקיים ללא חילוקי דעות וללא ויכוחים", הודה חזן, שנחשב פחות נוקשה ויותר ידידותי לסביבה מבין השניים.
למשל, האהדה הלא מסויגת והתמיכה בברית המועצות לכל אורך הדרך, או המקלחת המשותפת לנערים ונערות בקיבוץ. המחשבה הייתה שזה יפתח אצל הנוער יחס בריא למיניות. אבל הרבנים הראשיים הרצוג ועוזיאל חשבו אחרת. הם הרשו לעצמם להתערב, בעיקר אחרי שנודע להם שילדי טהרן, שרובם הגיעו מבתים דתיים, נקלטו בקיבוצים ובמקלחת המשותפת.
"נלאינו נשוא חרפה ובושה... האם לבעלי חיים נדמינו?", שיגרו מכתב מחאה וזעם כבוד הרבנים הראשיים מאיר חי עוזיאל והרב יצחק הלוי הרצוג.
"הננו מסרבים בפרינציפ להזדקק לעצתכם ולהוראתכם בשאלות מוסר וחינוך", ענה להם מאיר יערי הכועס וחמור הסבר.
וכמו עם הפיכחון מההערצה לרוסיה אמנו ולסטלין אבינו (שאנחנו היינו תמיד מוסיפים "הלוואי והיינו יתומים"), ככה כעבור 30 שנה בערך כתב מאיר יערי להנהגה של הקיבוץ הארצי: "המקלחת המשותפת, למה שזה הביא - אינני רוצה לספר".הוא לא היה צריך לספר. הנערות והנערים של אז התבגרו, סיפרו וגם כתבו.
אתנחתא
יעקב חזן היה בין מייסדי משמר העמק שבעמק יזרעאל. שלמה בר שביט, בכיר שחקני תיאטרון הבימה, היה נער שהתחנך במוסד החינוכי של משמר העמק. הוא נשלח לשם כשהוריו נפרדו ואחרי ששניהם רבו עליו. "אמא שלי רצתה שאשאר אצל אבא שלי, ואבא שלי רצה שאהיה אצל אמא שלי".
אחרי טלטולים ומעברים ממוסדות למשפחות אומנות הוא מצא במשמר העמק בית חם ואוהב. בין הלימודים פרחו גם חיי החברה, האהבות הראשונות והחינוך השומרי. הרי חזן היה בסביבה. "וחזן ידע הכל", מספר שלוימל'ה.
הוא נזכר איך יום אחד נודע לו שאביו נמצא בחיפה לרגל עבודתו. הוא שכנע חבר להתלוות אליו, ושניהם יצאו בטרמפים ממשמר העמק לחיפה. פגשו את האבא שהזמין אותם לאכול במסעדה, צייד את שלוימל'ה בדמי כיס ונפרד מהם. עם הכסף בכיס החליטו לחזור באוטובוס. "בוא נצחצח נעליים", הציע שלוימל'ה, מכיוון שהיה להם זמן להרוג עד שהאוטובוס ייצא. לא עזרו הסירובים של החבר שזה לא שוויוני ולא חברתי וזה ניצול מעמדו של החלש, ושחזן לא מרשה ושהוא רואה ויודע הכל. בסוף החבר נכנע. כשהגיעו עייפים אך מצוחצחים אל הקיבוץ, חיכה להם כבר המנהל.
"איפה הייתם?"
"בחיפה. נסענו לפגוש את אבא שלי".
"ו...?"
"ופגשנו, וחזרנו".
"וצחצחתם את הנעליים אצל מצחצח נעליים. חזן ראה אתכם!".
"אמרתי לך, אמרתי לך שחזן רואה ויודע הכל!", התפרץ החבר.
התברר שחזן עבר ליד התחנה המרכזית, ראה את השניים לבושים בחולצה כחולה ושרוך לבן ושומו שמיים - מצחצחים נעליים.
אכן, חזן ראה וידע הכל.
חצי גרוש שרוכי נעליים
ושלושה מיל עיתונים
היום, היום תקענו רק עיניים
מחר נלמד לתקוע סכינים!
("ילדי ההפקר" / נתן אלתרמן)
אפילוג
ב–22 ביולי 1992 נפטר יעקב חזן והוא בן 93. "יש שראו סביבו הילה מיתית כמעט של 'הכהן הגדול' של הסוציאליזם הציוני", כתבו עליו הכותבים ואמרו עליו המעריצים. והוא, "הכהן הגדול" שהעיד על עצמו כי הוא אופטימיסט ללא תקנה, כתב זמן לא רב לפני מותו:
העיקר - לא לפחד, לא לפחד, להביט ישר אל המציאות ולא להירתע מהסקת מסקנות מן המצב הקיים ולהתקומם נגד ההסתאבות שפשתה בחברתנו. יש לחתור בנחישות ובדבקות לקראת העתיד. והוא יהיה שלנו.