הטור הקבוע הזה זוכה ללא מעט טענות מצד האנשים הקרובים אלי. הם מתקוממים על כך שאני מרבה לתקוף בו דווקא את המחנה שבו צמחתי, כלומר השמאל–מרכז הליברלי־חילוני. בגוון אשכנזי. לא צריך מחקר סטטיסטי כולל כדי לדעת שהם צודקים. אני מבקר כאן, וגם בפייסבוק, הרבה יותר את הצד שבסופו של דבר אני עדיין חלק ממנו (הצבעתי כל חיי, ואצביע גם בבחירות הקרובות, למפלגת העבודה), מאשר את המחנות שרחוקים ממני בהרבה מבחינה אידיאולוגית, או סוציו־אקונומית. והשאלה - שאני שואל את עצמי רבות - היא למה.



התשובות שעצמי עונה לי רבות ומגוונות. וחלקן משתייכות אפילו לענף הפסיכולוגיה והחיטוט העצמי. החל מ: הדבר שאני הכי מתעב הוא צביעות. ואנשי ימין לפחות לא מתייפייפים ולא מדברים גבוהה גבוהה על ערכים, שהם לא באמת עומדים בהם; דרך: דווקא משום שזה המחנה שלי, אני כואב הרבה יותר את מה שקורה בו. מהצד השני אני מראש מנותק רגשית; ועד ל: אולי זה קשור לאיזו אאוטסיידריות נצחית שלי, שגורמת לי תמיד להסתכל מהצד ולבקר את הסיטואציה. גם כשאני חלק ממנה (הבטחתי חיטוט עצמי).



מה שבטוח הוא שהתרגלתי בשנים האחרונות לנתח כל סוגיה העומדת על הפרק בלוויית כוכבית. אני כבר לא מסוגל להתייחס לאמירה, מעשה או הבעת עמדה מסוימת במרחב הציבורי כפשוטם, ותמיד אבדוק מאיזה מחנה מגיע הדובר ומהו האינטרס הנסתר שלו.



באופן עקרוני זו תפיסת עולם מפוכחת ובוגרת. אבל אם הולכים איתה רחוק מדי, היא עלולה להפוך אותי בדיוק למה שאני יוצא כנגדו. כלומר, דוגמטי. מישהו שבוחן כל דבר על פי פוליטיקת הזהויות הארורה, ולא באופן ענייני. ולכן חוטא לא פעם בעיוות המציאות. כי לפעמים, סיגר הוא רק סיגר. ופאשיסט והומופוב הוא רק פאשיסט והומופוב. והעובדה שהוא ימני/מתנחל/מזרחי/דתי, או מכל מגזר אחר שאני מעניק לו בלבי העדפה מתקנת, מתוך הנחה שהוא מקופח בשיח התקשורתי, לא מקנה לו שרשרת חסינות אוטומטית.



הקונפליקט הפנימי הזה, שמרבה ללוות אותי, הגיע השבוע לשיא בפרשת נערינו המצוינים בקפריסין. ברגע שבו התברר שגרסתה של המתלוננת באונס התהפכה, חשתי בצורך עז להניף אצבע משולשת כלפי פמיניסטיות לוחמניות ושלל שמאלנים ליברלים שמיהרו לחרוץ את דינם של הנערים, לקשר בין ההתנהגות שלהם לעוולות הכיבוש וגו'. אני יכול לכתוב עכשיו, מתוך שינה כמעט, טור שלם, מנומק ונוקב, שבו אני חושף את צביעותם. וגם לעמוד מאחורי כל מילה שלי.



אבל האם זו התמצית המהותית של האירוע? ההתייפייפות של גורמים אזוטריים למדי בשמאל הישראלי, שמאכלסים בנדיבות את הפיד שלי בפייסבוק? או שחשוב בהרבה לדבר על ההתנהגות הדוחה וחסרת החינוך והכבוד של הנערים ושל חלק מהוריהם? בני 17 שמתייחסים לאישה כאל חפץ שאפשר להעיף מהחדר ברגע שבו היא מסרבת לצרף אותך למין קבוצתי. והורים החוגגים כאילו שילדיהם הגיבורים שבו ממבצע אנטבה, ומאמינים שהילד יכול לדקור אחרים, אבל לא לגעת בבחורה.



כן, מותר וצריך לבקר אותם בחריפות. גם אם הם נראים כמו ערסים, חובשי כיפה בעת צרה ובאופן כללי עושים פריחה לכל תל אביבי ליברל ממוצע, מעצם היותם. בדיוק כמו מה שקרה בפרשת אייל גולן והפותמוביל. גם התחושה - המקוממת, והלגמרי לא מופרכת - שהייתה מוטיבציה יתרה להכתים את שמו של גולן, מטעמים גזעניים, לא צריכה להכשיר את ההתנהגות הדוחה והנצלנית שלו כלפי נשים. וכששר החינוך, רב חובש כיפה, מדבר בשבחם של טיפולי המרה להומוסקסואלים, צריך להוקיע אותו בתקיפות, גם אם אתה מתקשה לסבול את מקהלת הצקצקנים משמאל, שלעולם לא ישמיעו דעה פומבית נגד ההומופוביה בחברה הערבית למשל (הנה, זה שוב ברח לי).



כי לפעמים, סיגר הוא רק סיגר. ואנשים צריכים להיבחן על פי מעשים. ולא רק על פי ההקשר העדתי, הדתי או הפוליטי שלהם. תזכורת לעצמי.




***



על הסכין



1. הטרלול שנקרא בית"ר ירושלים, או האופן שבו המועדון הזה מסוקר, הגיע השבוע לשיאו. תקשורת הספורט דיווחה בהרחבה, ובפרגון, על כך שקהל הקבוצה קיבל באהבה את שחקן הרכש החדש, אף על פי שהוא עונה לשם עלי מוחמד, כאילו מדובר בהישג הומני. ואפילו התפעלה מכך ששמו של השחקן (הנוצרי!) נכתב על גב חולצתו.



2. בסוף השבוע נדקר צעיר ערבי בידי אחיו על רקע זהותו ההומוסקסואלית. מעשה מקומם, שגורמים בשמאל כמו סתיו שפיר מיהרו לתפוס עליו טרמפ ולקשר בינו ובין הסתה של רבנים מהימין כנגד להט"בים. כאילו שבטמרה מאזינים לכל מילה של הרב רפי. כששפיר תפרסם פוסט על הומופוביה בחברה הערבית, אולי יהיה אפשר להתייחס לדבריה ברצינות.



3. אני לא חובב גדול של סיפורים קצרים, אבל המקרה של טרומן קאפוטה הוא יוצא מן הכלל. תרתי משמע. "כל הסיפורים" הוא קובץ חדש וראשון מסוגו של כל סיפוריו הקצרים, משנות ה–40 עד שנות ה–80, והוא ממחיש כיצד סיפור בן ארבעה עמודים יכול להכניס אותך לתוך עולם שלם, שאתה מתקשה להשתחרר ממנו שעות אחר כך.