זו הפעם השנייה, או השלישית, כבר התבלבלתי בספירה, שישבתי מול הסדרה "שב"ס" בפה פעור ובתחושת חוסר הבנה גמור למה ההתרחשות הזו זולגת מתוך מסך הטלוויזיה שלי אל רצפת חדר המגורים.

ההומור של "שב"ס" ממוקם איפשהו בין סאטירה למצבים קומיים גרידא. בעיקר גרידא. הסיטואציות כסיפור מסגרת פחות או יותר חוזרות על עצמן. מפקדת הכלא המתווכחת עם בעלה הקונדיטור. אסירי חמאס שמתעניינים יותר ב"אנטומיה של גריי" מאשר במאבק הפלסטיני. ראש הממשלה הקניבל. האסיר המתעלל בבן זוגו. אחת אחר השנייה, כמו במסדר, מתייצבות הדמויות על המסך, חוזרות בווריאציה אחרת על בדיחות השבוע הקודם, ו–אינן מצחיקות.

כמו שאומר ג'ורג' בוויכוח עם ג'רי בעניין הוריו של מי מטורפים יותר: תקשיב לי, ידידי - אמא שלי מעולם לא צחקה. היא מעולם לא חייכה. לא השמיעה טיהי של שביעות רצון. כלום. פניה לא זזו.




כך הרגשתי בצפייה בתוכנית "שב"ס", אם כי אני מאמין שאני שפוי מעט יותר מאמא של ג'ורג'. הלסת הייתה שמוטה מטה, צחוק לא נשמע, חיוך לא עלה על הפנים, טיהי של שביעות רצון לא נפלט מהגרון. רק תמיהה הרגשתי: למה הדבר הזה משודר. למה אף אחד לא מוריד את השאלטר ומקרין במקומו, נגיד, את השקופית הישנה והטובה של "פסוקו של יום". זה היה מצחיק יותר. או לפחות מעורר איזה געגוע.

בארץ שכבר הולידה את "ניקוי ראש" ו"החרצופים" ו"ארץ נהדרת", אין מקום ל"שב"ס". "שב"ס" היא ניסיון לייצר הומור אחר שכשל, והמעשה הנכון לעשות בנוגע אליה - ולא עושים - הוא פשוט להוריד אותה משידור. להפסיק. לחדול. אולי לקחת אותה למעבדה ולעשות חושבים מחדש. אולי פשוט לגרוס את התפאורה ולהגיד הלאה. המעשה הגרוע ביותר שניתן לעשות הוא להמשיך לשדר אותה שבוע אחר שבוע כאילו הכל בסדר. כאילו בבית יושבים המונים ומחזיקים את הבטן מרוב צחוק. הגיע זמן לשחרר את האסירים וללכת הביתה.

שב"ס", כאן 11, ימי ראשון, 22:10

***

"הפרבר", סלקום TV: עוני, פשע וגילויי גזענות כלפי מי שהיו פעם בעלי הבית באוסטרליה - מבט נדיר אל אוכלוסיית האבוריג'ינים ברובע נידח בסידני

בשפה התרבותית המקובלת אצלנו, ששואבת בדרך כלל את מושגיה וערכיה מהדוד מאמריקה, "הפרבר" היא לא הפרבר שלנו. היא מתרחשת בפרבר האמיתי רדפרן שבסידני, אוסטרליה. עלילות הפרקים אינן מתקשרות לעלילת־על אחת, כל פרק הוא סיפור בפני עצמו, ודמויותיו מתחדשות ומשתנות מדי פרק. והחשוב הוא שהמשתתפים הם בני המוצא האוסטרלי הילידי - האבוריג'ינים.



בדרך כלל האבוריג'ינים אינם זוכים לחשיפה רבה בצד העולם שלנו, שאינו מודע לדחיקתם ולמיקומם הבעייתי במדרג החיים האוסטרלי. באוסטרליה זכתה הסדרה להצלחה מסחררת, בעיקר מכיוון שהיא נוגעת ישירות במגזר הדי מוקצה בדרך כלל, הסובל מבעיות עוני, קיפוח וגילויי גזענות. אבל הסדרה הצליחה גם, ולא פחות, מכיוון שהיא פשוט מוצלחת: התסריט, המשחק, תפאורת הרובע הדל, תחושת חוסר הסיכוי המחניק - כל אלו עוברים היטב לצופה, שגם אם אינו מודע לרגישויות העדתיות שבן אוסטרליה יזהה אותן מיד - יוכל לזהות מיד כי הוא צופה בעשייה טלוויזיונית טובה.