פרולוג: התסריט הגיע לשלב של דראפט סופי, כמו שקוראים לזה בשפה של אנשי הסרטים. עכשיו, לפני שממשיכים במלאכה ועוברים לפתח אותו, הוטלה עלי המשימה הבאה בתהליך: שלב ה"להיות או לא להיות". כלומר, להיפגש עם האיש שכתב את המחזה "חמש חמש", שעל פיו אנחנו עומדים לעשות את הסרט. יאשר - יש לנו סרט. יסרב - נזרקו חודשים של עבודה לפח שכבר עולה על גדותיו מרוב רעיונות, תקוות, התחלות ואכזבות שהושלכו לתוכו.

כמה חודשים קודם לכן פנו אלי יאיר פרדלסקי המפיק ושמוליק אימברמן הבמאי. הם אמרו לי שהם מאוד רוצים להפוך את המחזה לסרט. המחזה המוזיקלי, שתחילתו ב־1955, נכתב ללהקת פיקוד המרכז ונשא את השם "פשיטה בכפר". את המוזיקה חיבר המלחין יוחנן זראי. הבמאי גדעון שמר גייס את נעמי שמר אשתו הצעירה לכתוב את מילות הפזמונים.

רב האור והתכלת

וכולי בהם טובלת

היום.

בא חייל מן הדרך

ובידו הושיט לי פרח

אדום.





היבוא, השלום לו, היבוא?

לא אדע

מה חלום ומה חידה

לו בלבבו...





כי שיכורה ולא מיין

היום.

("רב האור והתכלת" / נעמי שמר)

שנה אחר כך, כשהמחזה השתחרר מהלהקה, הוא עלה בתיאטרון האהל בשמו האזרחי "חמש חמש". ההצלחה הייתה מיידית וחסרת תקדים. ריקה זראי, שהייתה אשתו של המלחין יוחנן זראי וכיכבה בהצגה, הפכה לכוכבת בן לילה ואחר כך כבשה גם את פריז. נעמי שמר הפכה לנעמי שמר, וכל תוספת מיותרת.

ריקה ויוחנן זראי ונעמי וגדעון שמר, שהיו שני הזוגות הלוהטים של הבידור בארץ בשנות ה־50 נפרדו אחרי זמן קצר. אבל זה כבר נושא לכתבה אחרת.

ואז, חצי יובל אחרי ההצלחה הגדולה של "חמש חמש", התעוררו שלושה יוצרים נוסטלגיים והחליטו להביא את "חמש חמש" למסך הגדול בעיבוד מעודכן של התסריט והפזמונים.

קודם כל, כנהוג, פונים למחזאי אהרן מגד, מי שהגה וכתב את המחזה בכל גלגוליו. נו, אז מה הבעיה? הרי בעצם כל מחזאי בכל מקום בעולם אמור לשמוח שעושים מהמחזה שלו סרט. אבל במקרה המיוחד הזה היה חשש מסוים שנקרא "משקעי עבר".

תמונה ראשונה
בשביל זה צריך לחזור אחורה ל־1971, כשעל מסכי הטלוויזיה הבתולית שלנו עלתה הסדרה העלילתית העברית המקורית הראשונה מאז נברא העולם. "חדווה ושלומיק" גרפה את שיא הרייטינג שאפשר לדמיין. בלילות שבת היינו כולנו מרותקים לקופסת הפלאים וצופים בעלילותיו של הזוג הצעיר שהחליט לנטוש את הקיבוץ ולעבור לעיר הגדולה תל אביב, רחמנא ליצלן.

אני לבד בעיר גדולה

מהתחלה להתחלה

מ"לא יכול כבר" ל"נמאס"

וכל דבר נראה לי גס.

אני לבד בעיר זרה

כאילו אין לי כבר ברירה.

כולם אומרים לי: לא נורא

וזה מה שעושה לי רע

("הבלדה על חדווה ושלומיק" / יהונתן גפן)

מה שעשה רע ליוצרי הסדרה היה ההשתלחות של הדה בושס, המבקרת הנרגנת של עיתון "הארץ", שכתבה בין השאר: "אנטי תרבות, פירושה שארץ שלמה עוסקת ב'חדווה ושלומיק' אם לרעה ואם לטובה, והדבר נעשה לשיחת היום. אנשים שלא היו יודעים מעודם על קיומה של סדרה כזאת בתנאים אחרים, דנים בנושא שאין מה לומר בו. על כן 'חדווה ושלומיק' היא אנטי תרבות מעליבה".

מעניין את מה הייתה מגדירה היום האישה שנפטרה לפני שבע שנים כאנטי תרבות מעליבה.

אגב, יהונתן גפן, שהיה בן 24 כשעיבד (עם אורנה ספקטור) את הספר והמחזה לתסריט המצליח, הכחיש את השמועות שלפיהן השיר "מי מפחד מגברת לוין", שכתב באותו הזמן לשלושרים, הוא על הגברת המבקרת.

בקפה "ורד" יושבת גברת

ומספרת סיפור.

חושפת רגליה, מראה ירכיה

לידיעת הציבור...




עדיין נמצאת באותו הקפה

אבל בידה עיפרון.

כותבת בכתב מסוגנן ויפה

על ענייני תיאטרון.




מה את כותבת, גברת לוין?

שואלים קוראי העיתון.

מה יש לך, גברת לוין?

מה יש לך, גברת לוין?

מה יש לך שאף אחד לא מבין.

מה יש לך, גברת לוין?

("מי מפחד מגברת לוין" / יהונתן גפן)

תמונה שנייה
ב־1950 עזב אהרן מגד את קיבוץ שדות ים, לאחר שהיה חבר בו במשך 12 שנים. ארבע שנים אחר כך ראה אור הספר שלו "חדווה ואני", שמספר את סיפורם ותלאותיהם של שלומיק וחדווה, שכמו מגד עצמו עזבו את הקיבוץ לעיר הגדולה. בשנות ה־50 כשעוזבי הקיבוץ נחשבו עריקים ממש, "חדווה ואני" היה כמו ספר פולחן להמון צעירות וצעירים.

"יש ספרים שאני מתחרט שכתבתי. למשל 'חדווה ואני', למרות שהוא הצליח מאוד והפך למחזה ולסדרת טלוויזיה", אמר אהרן מגד בראיון שהעניק לפני 11 שנה ל"ידיעות אחרונות".

הספר היה הצלחה. באותה שנה עלה המחזה בהבימה. גם הוא היה שלאגר לא קטן. "בימויו של ישראל בקר שיווה להצגה דינמיות רבה לרגעים אפילו מוגזמת", כתב מ. ז. טל, המבקר של "על המשמר", לאחר הצגת הבכורה. "אריכות־מה המורגשת מדי פעם בספר - חלפה כאן ואיננה".

15 שנה אחר כך הגיע שמואל אימברמן, בעצמו עוזב קיבוץ, והצליח לגייס את סרטי רול להפיק ואת הטלוויזיה הישראלית להעלות את "חדווה ואני", הפעם כסדרה.

אהרן מגד, היוצר־סופר־מחזאי של "חדווה ואני", היה אז נספח תרבות בלונדון. את מה שקרה אחרי שצפה בשידור של הפרק הראשון מתאר שמואל אימברמן בספרו "מייקינג אוף":

"זה לא הספר שלי!" הוא מחה ודרש להשמיט את שמו מכותרות הקרדיטים ולשנות את שם הסדרה.

ניסינו להסביר לו שכל מעבר מספרות כתובה לטלוויזיה מצריך שינויים שלפעמים הם מכאיבים, בעיקר ליוצר המקור. אבל מגד התעקש.

אף שחשבנו אחרת, כיבדנו את בקשתו והחלפנו את שם הסדרה ל"חדווה ושלומיק".




וכמו גלדיאטור שנשלח לגוב האריות, נשלחתי אני לאהרן מגד.

תמונה שלישית

אם הימים נורא חמים

ואם עצוב קצת על הלב

ואם קשה גם לפעמים

ויש חובות ודאגות

ומחשבות קצת עצובות.




אל תתייאש. חמש חמש

אמור: "מה יש?" חמש חמש.

אם תחייך חמש חמש

הכל ילך חמש חמש

חמש חמש

חמש חמש

("חמש חמש" / אבי קורן)




ב־1980 עלה "חמש חמש" למסכים, ואני מצטט מקורות זרים: "הסרט זכה להצלחה קופתית אדירה ברחבי הארץ. מעל 230 אלף איש צפו בו".

"על פי מחזה מאת אהרן מגד", הופיע הקרדיט על המסך בהסכמתו ובברכתו של הסופר. כמה חודשים לפני כן, כשנפגשתי איתו וסיפרתי לו על התסריט, על השינויים שערכנו והדמויות שהוספנו, הוא העיר ממש מעט הערות, ולפני שנפרדנו שאל אם שולה חן משתתפת בסרט. "אני מקווה שיימצא לה תפקיד", עניתי.

"גם אני מקווה", אמר אהרן מגד.

את הצעדים הראשונים שלה אחרי להקת הנח"ל עשתה שולה חן אצל המפיק האגדי גיורא גודיק במחזמר "איי לייק מייק". את המחזמר עיבד הבמאי יואל זילברג על פי מחזה מצליח של אהרן מגד, שהוצג בהבימה עשר שנים לפני כן. היא סומנה שם כתגלית, וכך בעצם החל הסיפור שלנו עם אהרן מגד.

וכן, היא שיחקה בסרט "חמש חמש".

לפני שלוש שנים עלה רעיון בראשו של אורי פסטר, הבמאי ומנהל חג המחזמר בבת ים. הוא התכוון להעביר את "חמש חמש" הקולנועי אל הבמה. שוב התבקשתי לפנות לאהרן מגד. כשהתקשרתי ענתה לי אידה צורית, רעייתו. אז התבהר לי פתאום ששכחתי פרט קטן אחד. השנים עברו ומגד שהיה בן 94 כבר לא היה מסוגל לתקשר.

בעמוד הפותח את ספרו "פויגלמן", מופיעות שורות משיר של איציק מאנגר בתרגומו של בנימין טנא:




והציפור בושה, נכלמת,

פרחה ממני דום.

והלב, הוי, מלכהל'ה,

נצבט בי כל היום

אפילוג
אהרן מגד נולד ב־10 באוגוסט 1920. בדיוק לפני 99 שנים. בראיון שנערך איתו לפני 50 שנה, כשמגד היה בן 46, שאל אותו צבי ינאי, המראיין ועורך כתב העת "מחשבות" בן ה־30:

"מה מפחיד אותך ביותר במוות?"

"הכיליון של ה'אני'. הידיעה שאני לא אוכל עוד לומר 'אני', או לחשוב 'אני'. לכן אין שום נחמה ביצירות שאשאיר אחרי, שהן כביכול הישארות הנפש".

צבי ינאי נפטר לפני שש שנים. אהרן מגד הלך לעולמו לפני שלוש שנים.

ב"קברות התאווה", הספר האחרון שלו, שראה אור שלוש שנים לפני מותו, כותב נתי, גיבור הספר:

השעה שלוש ושלושים לפנות בוקר, יום שישי. חושך בחדר, חושך גם מעבר לחלון. ציוץ ציפורים לא נשמע. לא ריחוף של נשימת ילד. גם לא נשיפות זקן. אני רוצה לנוח. אני עייף מן החיים. רוצה לנוח מנוחת עולמים. לשכב בשקט גמור. ללא סבך קוצים של מחשבות. למה לחכות למוות עד שיגיע אלינו? מוטב לקדם את פניו, למשוך בשולי אדרתו ולומר לו: ברוך בואך, המוות.