ברחבת החנייה שמול היכל התרבות במודיעין ניצבים כ–30 בני נוער. מחציתם ישראלים, מחציתם אמריקאים. וכולם יהודים (לא בהכרח לפי קנה המידה של הרבנות). התמונות קורעות לב. הנערים מתייפחים, לא מפסיקים להתחבק, כמו מנסים לדחות את הקץ - בדמותו של האוטובוס שעומד להסיע את האמריקאים לנתב"ג בדרכם חזרה הביתה. זהו אקורד הסיום של משלחת משותפת לנערים ממודיעין ומרוצ'סטר, עיר בצפון מדינת ניו יורק, שהתקיימה קרוב לחודש במסע שהחל בארצות הברית, עבר דרך פולין והסתיים בישראל. אורי, הבן שלי, היה חבר במשלחת הזאת, וכל המשפחה עברה דרכו חוויה מיוחדת ועוצמתית, שגם שינתה (ובעיקר עוררה) את התפיסה שלי לגבי היחסים בין ישראל ויהודי התפוצות.

"מסע זהות" קוראים לתוכנית הזו, ומדובר קודם כל בזהות יהודית. לאו דווקא במובנה הדתי, אלא הלאומי. או במילה נוחה יותר לעיכול, וגם נכונה - המשפחתי. בקצרה, מדובר ב–16 נערות ונערים ממודיעין, שאחרי מיונים קפדניים שודכו ל–16 בני נוער יהודים מקבילים מרוצ'סטר. כל נער ישראלי חובר מראש למקביל האמריקאי שלו, והם החלו לתקשר ברשת הרבה לפני שנפגשו. באמצע יולי הישראלים טסו לרוצ'סטר, בילו שם כשבוע עם האמריקאים והתארחו בבתיהם הפרטיים; משם, כל החבורה טסה יחד לפולין, ועברה יחד "סיבוב מחנות" שאנחנו מכירים היטב רק מהצד שלנו. ומפולין המריאה הדבוקה לישראל, לעוד עשרה ימים שבהם האמריקאים התארחו אצלנו.

כשאני מדבר על זהות משפחתית, הכוונה היא גם באופן המילולי ביותר - כי למשך כחודש אמו של סבסטיאן, המשודך של אורי, הייתה הכתובת המרכזית בוואטסאפ שלנו. אבל גם במובן המהותי. כשהנערים הגיעו לאושוויץ, למשל, ועברו שם על אינדקס שמות המשפחה העצום של הנספים, הם קלטו בבת אחת שבאופן תיאורטי הסבים והסבתות שלהם היו עשויים לחלוק את אותו דרגש. וגם אם לא במחנה ריכוז, חלק מהם הגיעו מאותן ערים ועיירות בפולין. רק שאלה פנו לאמריקה ואלה לפלשתינה. ופתאום, הפערים המאוד ברורים בין הישראלים והאמריקאים נראו קטנים בהרבה. לא פלא שהם בכו זה על כתפי זה.

אני יודע, גם אני מתקשה עם כך שדווקא השואה היא הקטליזטור הקבוע שלנו לחיזוק זהות. אבל במסע הזה היה הרבה יותר. בשהות בישראל הנערים הספיקו לעבור במג'רסה, בבית כנסת עתיק בגולן, ים המלח, מצדה, טייסת F־15, מאהל בדואי, יישוב בעוטף עזה, הר הרצל, מחנה יהודה, שוק הכרמל ועוד ועוד. הנערים האמריקאים התהלכו פה כמוכי קסם. שבויים בגיוון הישראלי, בבלתי אמצעיות, בחומוס ובחלווה. ולבטח שבו הביתה עם קשר הדוק בהרבה למדינת היהודים.

וכאן מגיעה השורה התחתונה שלי. כמרבית הישראלים, למדתי להסתכל על היהודים האמריקאים כעל עתודה אוטופית לעלייה, וכתורמים נדיבים כל עוד הם שם. ולכן האינסטינקט שלי, בראשית ימי המשלחת, היה לנסות להעריך כמה מהאמריקאים עשויים לעלות לישראל כשיגדלו, הודות לתוכנית. כאילו שזאת המטרה החשובה היחידה - להביא את כולם לפה. היום אני מבין הרבה יותר שהמטרה היא אחרת. לשמר את אותה משפחתיות, בינינו ובינם. מתוך הכרה בעובדה שהם בחרו לחיות מחוץ לישראל, אבל עדיין קשורים אלינו באופן מיוחד.

אלא שהשימור של אותה משפחתיות הולך ונהיה מאתגר. גם משום שיותר ויותר יהודים אמריקאים מתנתקים מהיהדות; וגם מפני שמדינת ישראל הרשמית הולכת ומתנתקת מהיהודים האמריקאים, לפחות הרפורמים והקונסרבטיבים שבהם, בכל הנוגע למדיניות הגיור, מתווה הכותל וגו'.

כשאתה עד לחיבור המיידי בין הנערים האלה, שהוא הרבה יותר עמוק ומשמעותי מקשרים שנוצרים במשלחות נוער רגילות, זה גורם לך מצד אחד להרגיש חלק אמיתי משבט יהודי אוניברסלי; ומהעבר השני, אתה רוצה לדפוק את הראש בקיר מתוך תסכול לנוכח היחס של המדינה שלנו ליהדות אמריקה. כמו בכל כך הרבה תחומים בחיינו, גם כאן מיעוט אורתודוקסי מכתיב מדיניות ששונה באופן מהותי מגישתם של מרבית הישראלים. וגם כאן (2), הדרך היחידה היא לא לסמוך על פוליטיקאים אלא על יוזמות שצומחות מהשטח. בדיוק כמו המשלחת הזו.





על הסכין

1. בשבוע האחרון טיילתי ברכסי ההרים המדהימים של דרום בולגריה. כשאתה מסתובב בין הפסגות הגבוהות ורצופות האגמים, אתה שומע שתי שפות בלבד. בולגרית ועברית. בקיץ הזה למדנו הרבה דברים רעים על המטייל הישראלי. אבל יש הרבה מטיילים אחרים שלוקחים את המשפחה למסע של הרבה טבע ומעט חומר. וזה מקסים.

2. גלגלצ עורכת בשבועות האחרונים מצעדי עשור, ומסביבי מדברים כמעט רק על זה. מעבר לעוד אינדיקציה לפופולריות של התחנה, זה מעיד על הצורך המתמיד של רובנו בדירוגים. בהיררכיה. גם האינטרנט, שהיה אמור ליצור חופש מוחלט, הפך בסוף ל"טריפ אדווייזר", שנותן לך את ה"טופ פייב" לכל דבר ועניין. Let it be. באמת, נו.

3. והנה המלצה לגמרי לא אובייקטיבית. בראשון הקרוב יתקיים במועדון טרמינל 4 בתל אביב ערב של להקות צעירות, עם הופעת אורח של אלישע בנאי, שכל הכנסותיו יועברו לאגודה למלחמה בסרטן. אורי הבן שלי, זה מהמשלחת לרוצ'סטר, הוא אחד המארגנים וגם חבר בלהקת בלוברי שתופיע בערב. גם רוח נעורים, גם מטרה טובה. בואו.