רק אמנים גדולים יודעים לזקק יצירה אמנותית מן החומרים השחורים והאטומים של הדיכאון. ואן גוך, בטהובן, יעקב שבתאי, סילביה פלאת. ישנן חוויות שהדמיון וההתבוננות באחרים יאפשרו לסופר להתקרב אליהן עד כדי דיוק, אך לא כך הדיכאון. כדי לתאר דיכאון עליך לחוות אותו. לא דיכּי, אלא דיכאון קליני. הדיכאון הוא ממשות ייחודית, חומר אוכל–כל המקיף את האדם מבחוץ ובולע אותו מבפנים. מנקודת מבטו של הסובל ממנו הדיכאון אוסף אליו את היקום כולו.

כל רשימות המילים שהפסיכיאטריה תבחר להשתמש בהן כדי להמחיש באופן מדעי את המצב הדיכאוני לא יתקרבו למעלת היצירה האמנותית שצמחה מתוך הדיכאון, לא כדי להירפא ממנו, אלא כדי לברוא ממנו משהו ממשי, שיש בו מהות ויופי בלתי מתכלים. פלאת התבוננה בדיכאון שלה בעיניים פקוחות לרווחה, בקור רוח, בהומור עצמי צורב ועולץ כאחת. בבואנו לקרוא את הרומן הזה מחדש, בתרגומה המצוין של אורטל אריכה, עלינו להודות למשוררת, לסופרת, לאישה הצעירה האמריקאית שהייתה סילביה פלאת (1932–1963), על מתנת הספרות הבוערת הזאת.

היא נולדה בפרבר בוסטוני ובגרה להיות נערה מבריקה, שהצטיינה בלימודיה במקביל לכתיבת שירים שמשכו תשומת לב. היו לה כל הנתונים לחיים של הצלחה מרוצפת בהערכה ציבורית, אלא שלנפש יש דרכים זדוניות לחבל במסלול הוואספי הזוהר. פלאת אובחנה כבִּי–פּוֹלרית כבר בנעוריה, ולכן "פעמון הזכוכית" הוא אכן רומן אוטוביוגרפי. אך ההתייחסות אליו ככזה בלבד תצמצם את מרחב ההנאה ממנו. הבחירות הספרותיות של פלאת בראו כאן סיפור גדול מהגדרתו. בכתיבתה המחושבת, במסירה קלה לכאורה, בהצגת הדברים כפשוטם לכאורה, בנימה המבודחת, האירונית, פלאת מלמדת את הקורא בן כל הזמנים שיעור בכתיבה. איך להיות שם, נוכחת, תוך כדי מחיקה עצמית: "היה לי חשוב מאוד שלא יזהו אותי", קובעת המספרת ברומן. פלאת מראה איך לכתוב סיפור מתוך החדר האפל, כשהדלת סגורה אך הכותב ניצב בה בעת גם מחוצה לה, נוקב במבטו את אטימות המחיצה. הספר הזה הוא פרי מפגש צולב אך צונן בין חיצי המבטים מבפנים ומבחוץ.

אפשר להרחיב את הדיבור הפמיניסטי על התקופה הדכאנית, שבה נצטוו הנערות לשמור על בתוליהן ("טהורות") עד לאחר החתונה, ואחריה לבשל לבעל הקרייריסט ולטפח את תינוקותיו. "לא סובלת ילדים!", מעירה המספרת, שמחליטה מוקדם בחייה לא להתחתן ולא ללדת. פלאת מוחה בחדווה נגד הדוקטרינות השמרניות שלתוכן נולדה. מובן מאליו שהיא עמדה לנפץ אותן, אלמלא נישאה לטד יוז, נסיך השירה הבריטי, שקרבתו האפילה. "זכרתי גם שבאדי וילארד אמר בנימה ידענית שאחרי שיהיו לי ילדים אני ארגיש אחרת, אני לא ארצה יותר לכתוב שירים". וילארד הוא הצנון הסנובי, הרופא לעתיד שנועד לשאת את המספרת לאישה. אם כן, ודאי שזהו ספר פמיניסטי, אבל הוא קודם כל ספרות יפה, ככל שההגדרה מיטיבה לתאר יצירה טובה, על–זמנית.

מובן מאליו שהרומן שולח אגרופים דייקניים גם לעבר שיטות הריפוי המיושנות של הפסיכיאטריה בשנות ה־40 וה־50. בעלי קליניקות למיניהן התעשרו על חשבון אומללותם של חולים שיכלו להרשות לעצמם את טיפולי ההלם החשמלי וזריקות האינסולין. גם זה נמצא בספר. גם אווילותם המוחלטת של הגברים הצעירים, בני אותו דור מלומד ונטול אינטואיציה. הנשים הצעירות לא נראות טוב יותר בסיפור המחצין את כניעתן המוחלטת למסרים החברתיים שהטפישו דורות של אמריקאיות צעירות. עולם ליגת הקיסוס יוצא כאן חלול וחף מתובנות, מנותק לחלוטין ממציאות החיים כמאבק.

"העולם היה סלט מוחלט!", קובעת המספרת אסתר גרינווד, המייצגת את פלאת, אחרי שחוותה ניסיון אונס אלים. יחסי מין בדפי הדיכאון כוללים גבר שמראה לה את שלו ביובשנות וממהר להתלבש, גבר שבוחר לאנוס וגבר שגורם לשטף דם מסוכן כשהוא מבתק את קרום הבתולין. "זה כואב", אומרת אסתר למתמטיקאי שהחליטה לפתות, "זה אמור לכאוב?".

זה כאב לפלאת ללא הרף, עד שתקעה את ראשה בתנור הגז בביתה הלונדוני. ציפייתה של אסתר הצעירה שהפסיכיאטר הראשון שפגשה יעזור לה, התבדתה. הרופא ההוא אכן היה יהיר, כפי שאבחנה מיד במבטה הרגיש לניואנסים. "אחר כך הוא יישען לאחור בכיסא וישעין את קצות אצבעותיו זו אל זו כמו חרוט קטן ויגיד למה אני לא יכולה לישון ולמה אני לא יכולה לקרוא ולמה אני לא יכולה לאכול ולמה כל מה שאנשים עושים נראה לי טיפשי כל כך כי הם ימותו בסופו של דבר". כך דייקה למקד את מסקנות הדיכאון. כשאסתר רובצת על החוף בניסיון כושל להתעודד בחברת ידידים–לא–ידידים, היא מרימה את מבטה אל הנוף ואינה רואה אלא "קו רקיע מעורפל של מכלי דלק וארובות מפעלים ועגורנים וגשרים. זה נראה כמו בלגן אחד שלם". לא חול זהוב וים כחול וחורשה ירוקה, אלא נוף תעשייתי מכוער ונטול סדר הגיוני. זאת הדרך הספרותית לומר שהדיכאון משתלט גם על הנוף המאבד את יכולתו לרפא.

"פעמון הזכוכית", סילביה פלאת, מאנגלית: אורטל אריכה, הכורסא, 271 עמ'

אוסטר (המשך)

אני מוסיפה ללוות את הילד ארצ'י פרגוסון, שבחלק מן הדפים הוא כבר נער. אחרי קריאה של יותר משליש ההיסטוריה הפרטנית של פרגוסון ומשפחתו בחבל הארץ הניו–יורקי, מתבהר והולך התעלול של הסופר. אוסטר מאתגר את הקורא במכוון, והקורא נענה לו בחדווה, כי סיפורי הסיפורים המלופפים כאן זה בזה עשויים מחומרים ממשיים, מרכיביה הזעירים של מציאות גדולה. רגע, אומר הקורא לעצמו, הילד הזה הרי מת בפרק הקודם, לא? כן, אבל לא. כי הוא יוסיף לחיות בוואריאנטים מזעריים כדי להרבות תהיות אגב קריאה.

גם אביו של פרגוסון, שנשרף למוות בחנות הרהיטים, ימשיך וריאציה של חיים בורגניים. הקריאה מוליכה לפינות נשכחות ועסיסיות של חיים: אחרי שארצ'י התמסר לסרטוני לורל והארדי, אהבה שאוסטר חולק עמו ללא ספק, מצאתי עצמי צופה בסרט "הנגרים" שלהם. אוסטר אינו מציע נוסטלגיה. ההשקעה שלו בפרטים בונה מונומנט ארכיטקטוני ספרותי כמחסום לשעטת הזמן במאה ה–21. יש דיבידנדים מפתיעים לקריאה השופעת הזאת.

(פול אוסטר, "4321", מאנגלית: יואב כ"ץ ואפרת נוה, עם עובד, הספריה לעם, 887 עמ')

פול אוסטר, 4321. כריכת הספר פול אוסטר, 4321. כריכת הספר