השבוע נפתחה עונה חדשה בליגת־העל בכדורגל, ויחד איתה נחנך גם אצטדיון בלומפילד המחודש ביפו. מתקן מרכזי ומיתולוגי, שמשרת שלוש קבוצות תל אביביות בליגה. והנה, לא חלף ולו מחזור אחד ובקרב האוהדים וכתבי הספורט התפתח מיד ענף חדש, של קטילת בלומפילד המשופץ. התלונות נעות בין דרכי הגישה הפקוקות והיעדר החנייה, דרך הגג שלא מקרה את כל החלל ועד להיעלמותם של רוכלים ומוכרי מזון מיתולוגיים. אין לי ספק, מבלי שביקרתי שם בעצמי, שלתלונות יש בסיס. הספיק לי לעבור במקרה בסמוך לבלומפילד רגע לפני משחק, כדי לחוש בעוצמת המצוקה התעבורתית. ובכלל, במדינה נטולת תחבורה ציבורית הגונה, ללא רכבת תחתית או חשמליות, הגישה לאירועים רבי־משתתפים תהיה לנצח בעייתית.

ולמרות כל זאת, לא יכולתי שלא לגחך מעט למקרא שטף התלונות. כמי שגדל באצטדיון קריית חיים, ועשה את שירותו הסדיר כאוהד באצטדיונים מפוקפקים של הליגה השנייה כמו וינטר, רמת עמידר, נפוליאון בעכו ועוד, כשאני מתהלך היום במתקנים כמו סמי עופר, המושבה, טדי, נתניה ועוד, אני מרגיש כמו באירופה הקלאסית. ואגב, בהשוואה לאצטדיונים באירופה, שפקדתי לא מעט, מצבנו לא רע במיוחד. נכון, אין מספיק חנייה ולא קל להגיע. אבל אני זוכר שניים־שלושה טרמפים בדרך למשחק כסידור קבוע. ובכלל, משחק כחוויה כוללת של יום שלם, ש–90 הדקות במגרש הן רק חלק ממנו.

אז למה, אף על פי שהמתקנים כאן עברו שדרוג רציני, עדיין מתלוננים? אופציה 1: הישראלים בכיינים. מה שלא יעשו בשבילם לא יהיה מספיק טוב. זה הסבר נכון, בעיקרון, אבל לא מספק. יש כאן משהו עמוק יותר. אופציה 2: אי אפשר לקחת קנה מידה של שנות ה־80 ולהלביש אותו על היום. גם זה נכון, כמובן. בראשית שנות ה–80 נסענו במכונית שהותקן בה מאוורר, כי עוד לא היה לכולם מזגן. אז מה? הדרישות של היום גבוהות בהרבה, ובצדק. ועדיין, גם זה לא מנמק את תחושת חוסר הסיפוק של האוהדים.

ההסבר המהותי נעוץ בשינוי העמוק שעבר על הכדורגל, מבחינת אופי וייעוד. בעבר, שעליו אני מתרפק, אנשים הגיעו למשחקים מתוך תחושת שייכות למועדון. שייכות שנבעה מהקשר משפחתי, אידיאולוגי, גיאוגרפי. מהעובדה שהמועדונים עצמם היו תחת דגל מפלגתי או שכונתי מסוים. ברגע שבו אתה מגיע למשחק מתוך חיבור רגשי אמיתי, אתה מוכן לקבל מראש קשיים אובייקטיביים של תחבורה, חנייה, מושבים לא נוחים וגו'. להפך, לפעמים הם רק מחזקים את תחושת השייכות שלך כאוהד, כי אתה "מקריב" משהו למען הקבוצה. וככל שהיעד רחוק יותר ונוח פחות, אתה מרגיש חישול וסיפוק אמיתי כאוהד.

אבל בהווה, הייעוד המרכזי של הכדורגל השתנה והפך לאמצעי בידור המוני. גם לאנשים שהם לא אוהדים שרופים, או מחוברים רעיונית למועדון. והמועדונים, במקביל, הלכו ואיבדו את הייחוד שלהם. למרבית הקבוצות בארץ כבר אין שיוך פוליטי. ואפילו אין בהן חיבור אמיתי למקום. השחקנים הם שכירי חרב, שעוברים מקבוצה לקבוצה על פי הצורך. לא כאלה שאתה מכיר עוד מקבוצת הנוער. התוצאה היא שכאוהד אתה מגיע למשחק עם הרבה פחות חיבור רגשי לקבוצה, ומהעבר השני - עם הרבה יותר ציפיות מבחינת התנאים. כי באת להתבדר. ואתה לא מוכן יותר למחול על אי־נוחות, מתוך דבקות בקבוצה.

התהליך הזה הוא לא רק ישראלי, כמובן. במועדונים גדולים באירופה הכדורגל הפך מזמן לעסק בידורי לכל דבר, עם הרבה פחות נשמה והרבה יותר נוחות. כמובן ששם, הכדורגל עצמו איכותי ומהנה בהרבה ממה שקורה אצלנו. אבל אני מאמין שזה ישתפר. הכל הוא בסופו של דבר פונקציה של כסף, והישראלים כבר מוכיחים ברגליים שכשנותנים להם אצטדיונים ראויים, הם מוכנים להשקיע במינוי. עובדה. במחזור הראשון של העונה הגיע מספר צופים שהיה השלישי בגודלו בכל הזמנים. ולכן, רוב האנשים שמתלוננים על בלומפילד המחודש בעצם מקוננים על מות הרומנטיקה בכדורגל. ואם תרצו, על תום נעוריהם.




על הסכין

1. שנייה אחרי שאיימן עודה ביטא בפומבי שאיפה להשתלב בקואליציה עתידית, התנפלו עליו מכל עבר. כולל מכחול לבן, שמיהרו להתנער. בהמשך, כשבני גנץ נפגש עם פעילת זכויות אדם ערבייה ואמר שישלב בממשלתו שר ערבי, הליכוד טען שדיבר עם "פעילת שמאל קיצונית". הדה־לגיטימציה הזאת לערביי ישראל צריכה לקומם כל ישראלי, כולל ימניים.

2. "מבוסס על סיפור אמיתי" (מודן) של דלפין דה ויגן הצרפתייה הוא ספר המתייחס לספר קודם ואוטוביוגרפי שלה, שזכה להצלחה אדירה וסחט ממנה את כוחותיה. הסופרת מנסה למצוא מחדש את מקור ההשראה שלה, והתוצאה היא מסמך ספרותי מרתק, שמהלך כל הזמן על התפר שבין אמת ובדיה. בייחוד על רקע הצורך המתגבר ב"סיפור אמיתי".

3. "משפחת ג'מסטון" (סלקום טי.וי) היא ממתק טלוויזיוני חדש שעוסק במשפחה של מטיפי דת נוצריים, שהקימו אימפריה כלכלית מהעסקנות הדתית שלהם. רק שבתוך המשפחה, כצפוי, האדיקות הדתית והמידות הטובות נשארו רק בספרי הקודש. שני הפרקים הראשונים מצחיקים, סרקסטיים ומוזרים במידה, וג'ון גודמן בתפקיד אבי המשפחה מצדיק לבדו את הצפייה.