התקופה האחרונה הייתה סוערת ולא קלה לתרבות הישראלית, מה שלא מפתיע לאור העובדה שמי שהייתה אחראית בארבע השנים האחרונות על תקצוב אותה תרבות היא אישה צעקנית, עם המון רוח וצלצולים, שתיק התרבות מעולם לא היה החלום הגדול שלה. זה לא סוד שלמירי רגב אין ומעולם לא הייתה זיקה לתרבות, ונראה שאין מאושרת ממנה על כך שהיא עומדת להיפטר מהתיק הזה, שלעתים נראה שהיה עבורה פשוטו כמשמעו: תיק.
נכון, היא הגדילה את תקציב התרבות באופן משמעותי, וכסף זה תמיד טוב - השאלה היא מה עושים בו ולמי נותנים אותו. אז בשם חיזוק הפריפריה והתרבות המזרחית, האישה שהתגאתה כי מעולם לא קראה צ'כוב מעכה באגרסיביות מתמדת כל ניסיון ליצירת תרבות פוליטית או מחאתית, ותחת זאת הפנתה חלק מהתקציב שלה להקמת מפעלות תרבות כמו למשל פסטיבל ציור מדרכות הרחוב בעפולה ופסטיבל השוקולד בנצרת עלית.
במשך כהונתה כשרת התרבות והספורט הרבתה רגב לעסוק בהשמצת סרטים שלא ראתה, לצאת נגד שמאלנים וערבים ולאיים לסגור את הברז לכל מי שינסה להשמיע ביקורת על המשטר או דעות שאינן לרוחה. רגב הפכה את התרבות לזירת המאבק הפוליטית והסמלית העיקרית בתוך החברה, והביאה לפוליטיזציה טוטאלית של התרבות הישראלית.
בשנות ה־50 באמריקה הנהיג אלביס פרסלי את מהפכת הטינאייג'רים, בסיקסטיז צעקו מעבר לים "הנוער לשלטון!". אלינו הגיעה תרבות הנוער - המטופשת, הכיפית וההורמונלית - בעשור האחרון.
עד אז מעולם לא הצליחו לייצר בריטניות עבריות אותנטיות. אומנם נעשו ניסיונות לייבא את תופעת הטין־פופ לארץ, אבל התחושה הייתה שהם מעושים ומאולצים. אבל עכשיו גם לנו יש: קבלו את עליית הטין־פופ הישראלי האותנטי.
עם שילוב של קצת פופ מצעדים אנגלו־אינטרנציונלי, קצת מקצבי מועדונים מהעולם, קצת מזרחי אסלי, קצת היפ הופ אמריקאי אסלי לא פחות וקצת סטיילינג - עלו בשנים האחרונות כוכבי הפופ לילדים. לא מדובר בכוכבי ילדים בסגנון מיכל ינאי ומנחי ערוץ הילדים של פעם, אלא בכוכבי פופ פר־אקסלנס, לנוער ולפרי־טינס, שמייצרים להיטים, מגשרים בין מזרח למערב, מנענעים בלי בושה ומעוררים יצרים צעירים.
אלא שבאותו זמן פרצו בעזה מחאות, בין היתר על העברת השגרירות האמריקאית לירושלים. רגע הזכייה של נטע ברזילי באירוויזיון, בשיא הכוח של ביבי, סימל איזו יהירות ושיכרון כוח ישראלי. זכייתה של ברזילי באירוויזיון בשם השונות אולי הייתה מרגשת, אך לרבים צרמה העובדה שאף אחד לא חשב לעצור את החגיגות בכיכר רבין בתל אביב, בזמן שהיו עשרות הרוגים בעזה.
האיש שהכי פגע בנפש הישראלית בעשור האחרון הוא רוג'ר ווטרס, בסיסט ומנהיג פינק פלויד לשעבר ופעיל מרכזי של הקמפיין נגד הופעות בישראל. את העשור האחרון בילה ווטרס בכתיבת מכתבים לכל אומן המתכנן להופיע בישראל.
במסגרת קמפיין ה־BDS הבינלאומי, שעוד מאמצע העשור הקודם קרא להפעיל לחץ על ישראל באמצעות חרם כלכלי, אקדמי ותרבותי, ווטרס כותב וכותב ומנסה לגרום לכל אומן בעולם לבטל את ההופעה ולהחרים את ישראל. לא מעט אומנים שומעים ממנו שהופעה בישראל שקולה להופעה בדרום אפריקה בזמן שלטון האפרטהייד ונבהלים. יש גם כאלה שהעידו על קבלת איומים ממשיים על חייהם מתומכי החרם. חלקם, מן הסתם, מחליטים לבטל.
מלבד כל האומנים שמראש סירבו לבוא, היו לא מעט כאלה שהבטיחו, קבעו מועד להופעה ומקום, ולבסוף ביטלו. אפילו ברגע האחרון. כך הפסדנו בעשור האחרון הופעות מתוכננות של אלביס קוסטלו, הגורילאז, לורד, לנה דל ריי, לורן היל, שינייד אוקונור, הגיטריסט קרלוס סנטנה, גיל סקוט הרון, נטשה אטלס, טאליב קוולי, קאט פאואר, דבנדרה בנהארט ורבים אחרים.
אבל מה שהכי מעליב את הישראלים זה שהם כל כך אהבו את פינק פלויד, וגילו שרוג'ר ווטרס לא אוהב אותם בחזרה.
התרעות פיקוד העורף