בימי שישי ובערבי חג מתיישב ירון אנוש מאחורי המיקרופון, ובקולו הרך, הנינוח, הנימוח, הרגוע, מוביל את מאזיניו לתוך השבת וסוף השבוע בתוכנית הרדיו שלו, "קול שישי". ככה זה כבר 25 שנים פלוס. כ־52 תוכניות בשנה. "אם הייתי יודע חשבון, כנראה שלא הייתי ברדיו", משיב אנוש, כשאני מתעניינת כמה תוכניות הגיש עד היום. אז חישבתי וגיליתי שמדובר בכ־1,550 תוכניות. חתיכת קילומטרז'.

איך שומרים על עניין במשך רבע מאה?

"היות שבתוכנית אני מדבר על אירועים מחיי היום־יום, על נושאים שמעניינים אותי, ובעיקר משתף את המאזינים באהבות שלי, יוצא שאני מתפתח ומתבגר עם המאזינים. אין ירון של חוץ וירון של פנים. אני אותו ירון גם בתוכנית. לטוב ולרע".

בשנות ה־90' תפקד אנוש (64) כאיש מחלקת החדשות, ככתב ועורך יומנים ברשות השידור. בין לבין הגיש גם תוכניות אישיות. "החדשות אף פעם לא עניינו אותי", הוא מודה.

היה זה שלום אורן, מנהל חטיבת החדשות בקול ישראל, שהציע לו להגיש ברשת ב' תוכנית ביום שישי, בין השעות 18:00־20:00. "חישבתי ומצאתי שאחוז ההאזנה לרדיו באותן שעות עמד על 0.3%", הוא נזכר. "ולמרות זאת, נעניתי בחיוב והחלטתי להגיש בכניסת השבת תוכנית שתאפשר למאזינים לנוח מהחדשות".

בסופה של התוכנית הראשונה, הבהיר לו אמנון נדב, מנהל הרדיו דאז, כי ברשת ב', החדשותית במהותה, הוא חייב לחבר את תוכני התוכנית לאקטואליה. "אמרתי לו: 'ממילא בשעה הזאת בקושי מאזינים לרדיו. תן לי שלושה חודשי ניסיון. אחר כך נדבר'. לשמחתי הוא נעתר והתוכנית תפסה", מספר אנוש.

"לבטלן אין רגע פנוי"

לדברי אנוש, הוא מתייחס לתוכניתו, שמאז שובצה בשעות 16:00־18:00, כאל מפגש חברים בבית קפה. כלומר, לא ממש מתכונן מראש. כשהפיפסים של חדשות ארבע אחר הצהריים נשמעים, הוא נכנס לאולפן עם כוס קפה והכל זורם מעצמו, כולל הפינות האהובות על המאזינים, בהן פינת הספרים של איתמר לוי, הפינות של אליעזר יערי וניסים קריספיל, פינת המאכלים לשבת ועוד.

"אני בטלן באופיי", מעיד אנוש על עצמו. "אבל שלא תטעי, בטלן אינו עצלן. לבטלן אין רגע פנוי. הוא דואג למלא את יומו בדברים שהוא אוהב. למדתי את זה מהיוונים, שבטעות יצא להם שם של עצלנים. כמי שמגיע מבית של ניצולי שואה, וגדל על ערכים של חברה אידיאולוגית כפייתית, אני מאמין שהחיים הם מה שקורה לך עכשיו, ומרגיש בר מזל שאני עושה את מה שאני אוהב, ואוהב את מה שאני עושה".

מה השתנה בך לאורך השנים?
"אני לא הופך צעיר עם השנים, ומרגיש את הצורך, גם של ילדיי וחבריהם, להיאחז באינטימיות שנעלמה מחיינו, שהרדיו עדיין מספק. בשנים האחרונות, מתוך ההודעות שמגיעות במיילים ובוואטסאפ, אני למד לשמחתי שהתווספה שכבה של מאזינים צעירים בני 20־30. עם זאת, מגיעות גם תגובות קיצוניות ופוליטיות שלא היו בעבר. פה ושם גם נשלח איום. בתשובותיי אני כותב להם שיש פה דמוקרטיה, ואם תוכני התוכנית אינם טובים באוזניהם, הם מוזמנים לעבור ולהאזין לאחת הרשתות האחרות המשדרות".

במלאת חצי יובל לתוכנית, יוצא אנוש ל"מסע שלי לאתיקה", כפי שהוא מגדיר זאת: סדרת אירועים ומופעים בימתיים שיתפרשו על פני החודשים הקרובים ובהם תוכנית "קול שישי חי על הבמה" (22 בנובמבר, קריית טבעון; 6 בדצמבר, היכל התרבות באר שבע; 17 בינואר, ימק"א, ירושלים). ברפרטואר: סיפורים ופינות אהובות. התוכניות יוקלטו וישודרו ברדיו.

במקביל, יחלוק אנוש את אהבתו לתרבות ולמוזיקה היוונית בסדרת מופעים. הראשון, מופע מחווה למיקיס תיאודורקיס בהשתתפות מריה פרנדורי שתשיר ממיטב יצירותיו של המלחין והיוצר האגדי בן ה־94 - מ"זורבה היווני" ועד "שיר השירים" מתוך "הבלדה על מאוטהאוזן", בליווי חברי להקתו המקורית של תיאודורקיס (היום, 17 בנובמבר, בית האופרה, תל אביב).



במופע "עליך ועלי" (3 בדצמבר, היכל התרבות, תל אביב) יפגוש אנוש את חברו יהודה פוליקר, למופע שישלב סיפורים ושירים על הילדות, בית ההורים והמפגש ביניהם. "נפגשנו לפני יותר מ־20 שנה, כשיהודה בא לרדיו 'לחפש את האיש מאחורי הקול', ונפשותינו התחברו", מספר אנוש. למופע המשותף שלהם תצטרף הזמרת היוונייה סוניה תיאודורידו, שאנוש גילה כמעט במקרה בזכות דיסק של שירים יהודיים שהקליטה. "היא מריצה מופע בכל העולם, ובו היא מספרת על ילדותה בעיר וריה הסמוכה לסלוניקי, על הזיכרון שנצרב בה מסיפורי אמה על היעלמותם של שכניה היהודים בשואה", הוא מספר. "לפני חודשיים היא הפיקה בעירה, וריה, אירוע ענק לזכר היהודים, שכלל מצעד, טקסים והרצאות בפני תלמידי בית ספר ועוד. מדהים איך ילדה יוונייה מעיר נידחת, קמה ועשתה מעשה".

יהודה פוליקר. צלם: שלומי פינטו, יח"ציהודה פוליקר. צלם: שלומי פינטו, יח"צ


המופע השלישי הוא של גדול המלחינים היוונים בן זמננו, סטמטיס ספנודאקיס, שיופיע לראשונה בישראל, בליווי 25 מנגניו ומקהלת הקיבוץ הארצי, בהנחיית אנוש. (15 בינואר, היכל התרבות תל אביב).

החיבור העמוק של אנוש ליוון, שבגינו הוא שוהה ועובד ביוון בין ספטמבר למרץ כל שנה (52 טיסות בחצי שנה), הולך הרבה שנים אחורה ומקורו בספרו של ג'ראלד דאל "משפחתי וחיות אחרות", המתאר את חייו באי קורפו. "תיאורי הטבע בספר היממו אותי. הייתי בן 32. התפטרתי מעבודתי וביחד עם דניאלה אשתי ובתנו הבכורה שיר, עברנו לגור בקורפו במשך שנה. עם הזמן הכרתי אנשים, והתרבות היוונית כבשה את לבי", משתף אנוש. 


"בלילות החורף הייתי יושב ליד האח עם חברי הטוב יורגו מכפר קטן ומבודד, והוא קרא לי ביוונית את 'זורבה'. לא הבנתי מילה, אבל הבנתי הכל. באחד הימים מצאתי אותו בוכה בכי מר, כשברקע מתנגנת מנגינה. 'מי מת?', שאלתי, והוא השיב: המלחין דימיטרי לאיוס. ואוו, איזו תרבות זאת, כשמאזין בוכה ככה על מותו של מלחין, כאילו היה אביו. מאז המוזיקה של לאיוס, שחברי האזין לה ובכה, היא האות המוזיקלי של תוכניתי".