אין דברים כאלה כיום. לא להאמין עם מה וכיצד התחיל נח רזניק, מגדולי הבלמים של מכבי תל אביב ונבחרת ישראל, את המרוץ שלו בכדורגל. “בעיר היה עובר אחד עם עגלה וצועק ‘בקבוקים, בקבוקים!'”, הוא דולה זיכרון מנבכי העבר. “זה נתן לי רעיון: אספתי ומכרתי לו בשני גרוש בקבוק. וכך, עם הון של 80 גרוש קניתי את נעלי הכדורגל הראשונות שלי, שהיו אדומות”.
 
למעשה, שום דבר לא יכול היה לעצור את הילד מהצריף בשכונת נורדיה בתל אביב בדרכו אל הקריירה הספורטיבית שלו. מכיוון שהוריו שומרי המסורת לא ששו על נהייתו של התכשיט שלהם אחר הכדורגל, הוא אלתר סידור. “בשבתות הייתי הולך עם אבא להתפלל במניין הראשון בבית הכנסת, חוזר הביתה לשתות כוס קקאו ואחריה הייתי חומק מהבית והולך לכדורגל”, הוא מעיד. “בימי חול הייתי חוזר מבית הספר, זורק את הילקוט ורץ למגרש. רק בערב התפניתי לשיעורים”.
 
הכדורגל הוא כל עולמו של רזניק, שבגיל 86 שומר עם ה־1.83 מטרים שלו על הופעה ספורטיבית מרשימה. האיש הוא מעיין בלתי נדלה של סיפורים, כמו על איך ניצל מהפצצת המטוסים האיטלקיים ב־1941, ומה קרה לאחר שבמחאה על החלטת החלוקה באו”ם שרפו פורעים ערבים את בית הספר המקצועי של “המזרחי” שבו למד במגמת מסגרות מכנית, וגם על ההפגנות נגד גזירת הספר הלבן של שלטונות המנדט.
 

רזניק, הזוכר כל פרט ממשחקי העבר שלו, התחיל כחלוץ בקבוצת הילדים של מכבי תל אביב, אפילו היה מלך השערים שלה. אבל כשהמאמן משה (ג’רי) בית הלוי העלה אותו לבוגרים, היה זה לעמדת הבלם, “כי העמדות בהתקפה היו תפוסות על ידי חלוצים נהדרים ובראשם שייע גלזר”.
 
מי יותר גדול - שייע גלזר או ערן זהבי?
“ברור ששייע, אין בכלל מה להשוות, אם כי בתקופה שלנו הוא לא יכול היה לחלום על הכסף הגדול שעושה זהבי. עד היום לא קם כאן חלוץ כמו שייע, ששחקני ההגנה של הקבוצות היריבות רק יכלו לצלם מאחור את המספר על החולצה שלו. היינו חובבנים ולא מקצוענים כמו זהבי. הפרנסה באה לנו מחוץ לכדורגל”.
 
ואתה?
“כמי שלמד בבית ספר מקצועי, עבדתי בתעשייה הצבאית עד שיום אחד קרא לי הבוס ואמר - ‘תשמע, חביבי, אתה לא תתקדם בעבודה אצלנו. כמי שמתחיל להיות כוכב ונוסע למשחקים בחוץ לארץ, אולי כדאי שתמצא מקום עבודה אחר’. כמו הרבה שחקנים דאז נהייתי נהג ב’דן’ ושנים הייתי נהג בקו 12, משוק הכרמל לרכבת”.

נח רזניק, צילום: אריאל בשורנח רזניק, צילום: אריאל בשור

 
שחקן לאומי באוטובוס 
 
לרזניק מניות נכבדות בארבע אליפויות ובארבע זכיות בגביע של מכבי תל אביב, הקבוצה שהוא קורא לה בגאווה “מלכת הכדורגל הישראלי”. ברם, לא הכל היה ורוד. “לא הלך לנו מול הקבוצות המקצועניות מחוץ לארץ”, הוא מודה. “מה אתה יודע, אפילו הייתה לנו החוצפה לשחק מול ליברפול הגדולה. חטפנו תבוסה של 10:0. אחרי ארבע אפס לטובתם, עזב השוער שלנו אברהם בנדורי את השער. חיימקה בוך, המחליף שלו ממכבי פתח תקווה, חטף שישייה. זאת הייתה מפלה איומה, ממש בושה וחרפה. התנחמנו בכך שהפועל הובסו 11:1 על ידי ארסנל”.
 
ואם במפלות עסקינן, לא ישכח רזניק את התבוסה 7:2 לנבחרת פולין, המכונה “חרפת ורוצלב” על שם העיר שבה נערכה ההתמודדות. “אלי פוקס הכין את הנבחרת לקראת אותה נסיעה, אבל שבוע לפניה הגיע פתאום גיולה מאנדי, מי שהיה מאמן נבחרת הפלא ההונגרית. בהתחלה לא בדיוק הלך לנו איתו”.
 
מה לא הלך?
“הוא שינה את ההרכב כשעדיין לא ממש הכיר את השחקנים. אותי, למשל, הוא הזיז לעמדת המגן הימני ובמקומי הוא שם את שאול מתניה כבלם. את שייע הוא משום מה לא הרכיב. 20 דקות לקראת סוף המשחק, כשהתוצאה הייתה 7:1 לטובתם הוא נזכר להכניס אותו. שייע כמו שייע תקע גול ובהומור שלו צעק - חבר’ה, בואו נשווה! אגב, למרות שהיה לי קטע איתו, גיולה הוא בעיניי גדול המאמנים שאימנו כאן. והקטע? פעם הוא תפס אותי במשמרת ערב עם האוטובוס והתעצבן איך שחקן לאומי עובד בשעה כה מאוחרת. לא עזר לי שהסברתי לו דרך המתורגמן שכשחקן חובב אני לא מוצא את הכסף על העצים. הוא ניפה אותי מהנבחרת לקראת הנסיעה לקוצ’ין שבהודו”.
 
רזניק עוקב אחרי הכדורגל של היום. “שחקן ענק”, הוא מתפעל ממסי. ברם, לרזניק היה מסי משלו והוא רשם מולו רגעי תהילה במשחק שנערך בקרדיף שבבריטניה ובו הפסידה הנבחרת 2:0 לנבחרת וויילס. “כבלם, מצאתי את עצמי מול ג’ון צ’ארלס, מי שנחשב אז לשחקן הטוב בעולם”, משחזר רזניק. “באמת היה קשה לשמור עליו. הוא היה בחור חזק, שהתרומם לנגיחות וירה טילים לשער. אבל שמרתי עליו כמו שצריך, כך שנגדנו הוא לא הבקיע. על זה שיבחו אותי ואת חודורוב, שנתן משחק הרואי”. 
 
השער היחיד שלו במדי הנבחרת היה בפנדל שהוא השחיל במשחק נגד נבחרת איראן. הייתה לו נוסחת הצלחה בפנדלים: "תמיד בעטתי בעוצמה לצד הימני של השוער ובמהירות רבה יותר ממהירות התגובה שלו".
 
אקורד הסיום של רזניק במדי מכבי תל אביב היה כואב. היה חתום עליו זלטקו צ’ייקובסקי, המאמן־שחקן היוגוסלבי המפורסם של הפועל חיפה. “שמעו אותו אומר שבשביל לנצח את מכבי תל אביב צריך לשבור לרזניק את הרגל”, הוא מספר. “לאחר ששחקניו לא נשמעו לו, הוא נכנס בי בצורה ברוטלית וגמר לי את הרגל השמאלית. לקח לי שנה להתאושש וכשחזרתי, כבר לא הייתי אותו שחקן”.
 
למרות זאת, רזניק, שניצל מאש הסורים במלחמת יום הכיפורים, מבסוט. אם קיווה לדור המשך בכדורגל, זה לא הלך לו. לו ולטובה, רעייתו, שלוש בנות - ענת, תמר ומרב וגם מבין הנכדים והנינים לא יצא כדורגלן לרפואה. “הכל טוב”, מסכם רזניק. “צריך לקבל בברכה מה שיש”.