כששמעתי את קובי מרימי לראשונה, אי אפשר היה להתעלם מגוון הקול המיוחד והכישרון שיש לו, כישרון שבסופו של דבר הוביל אותו לייצג אותנו באירוויזיון עם HOME. לאורך כל הדרך היו שהרימו גבה לגבי הבחירה בו (מודה, גם אני ביניהם) ועם זאת ולמרות קצת דמעות על הבמה הוא נתן את נשמתו ולמרות הדירוג הנמוך בתחרות האירופאית, ייצג אותנו בכבוד ועמד במשימה.

כשקובי הוציא את שירו הראשון, "יאללה ביי", שמיזג בין פופ לסלסולים שהיו רחוקים מאזור הנוחות הטנורית שלו, הוא  הציג איכות טקסטואלית בלחן נוסחתי שהתפספס לטעמי ולא נשמע תפור למידותיו.

בעוד "יאללה ביי" הוא שיר קצבי, השיר החדש והשני של מרימי - "לא לבד" נוטה לכיוון בלדה שאמורה להצטייר כמרגשת. 

"כבר שבועיים לא עזבת את החדר, רק את והשקט שלך, השמיים כמו של אמצע דצמבר, מדמיינת שהוא פה איתך", שר מרימי ומנסה לעודד את גיבורת השיר שרוחה נפלה. הטקסט כולל אמנם חריזה פשוטה ולא מורכבת, אך המשמעות שבו נוגעת, מרגשת ושומרת על רף האיכות של השיר הראשון.

הלחן גם הוא מאוד מלודי ובעל פוטנציאל, אך משהו שם התפספס לטעמי. מרימי נשמע עצור ולא משוחרר, הוא לא מציג בשיר לראווה את מלוא האנרגיות והעוצמות הקוליות שלו אלא שר ב"חצי קלאץ'", מה שגורם לטקסט ולחן טובים לא באמת לגעת או לרגש, בעוד ביצוע סוחף יכל באמת לשרת את המטרה היטב. 

הייתי מצפה ממרימי, שאני משער שמקיף אותו צוות מקצועי, להוציא שיר רק לאחר שהוא בטוח במיליון האחוזים שהוא מביא בו את עצמו ואת שלל כישרונותיו ולא להוציא שיר רק בשביל לשמור על הגחלת כי ההייפ של האירוויזיון כבר עבר ועכשיו רק הכישרון יכול לדבר ויש לו את הכישרון. מה הוא עושה איתו? בידיו בלבד.