העיקר הבריאות

את חופשת הקיץ של אותה שנה בילינו בבית. רשויות הבריאות אסרו על ילדים מתחת לגיל 10 להימצא במקומות ציבוריים, כמו בתי קולנוע למשל.

"למרות האיסורים הגורפים השתדלו השלטונות של מדינת ישראל הצעירה, שחגגה זה כבר את יום הולדתה השני, לשמור על איפוק, כדי לא לעורר פאניקה. בהודעות שהוציאו לעיתונות הכחישו את דבר קיומה של מגיפה".

וגם זה יותר מדי.

מלבד הקדחת המלרית אישרה תחנת הבריאות את מציאותן בעירנו של המחלות: טיפוס, דיזנטריה, קדחת שחורה ועוד מחלות וקדחות שונות שנושאן ומעבירן הוא היתוש המכונה "יתוש החול".

במידה מרובה נפוצה בעירנו מחלת השחפת והטרכומה המצרית, וכמו כן מחלת השיגעון בחיות.

מעשי הביקורת והבחינה שכבר נעשו על ידי המחלקות השונות עד עכשיו כבר עולים לשלושים אלף.

השנה 1914. העיתון "מוריה" מנסה להרגיע את 60 אלף היהודים תושבי ירושלים. ב־16 ביוני באותה שנה מופיע מאמר בשם "הקדחת המלרית בעירנו", שמסתיים במשפט: "עוד חושבים לייסד מחלקה מיוחדת למלחמה בשחפת".

בינתיים מגיע לכאן מגרמניה ד"ר פטר מיהלנס, רופא שמתמחה בהיגיינה ורפואה טרופית. הוא מקים את התחנה לטיפול במלריה, דוגם 10% מתושבי העיר, ומוצא שרבע מהם, כ־1,500, כבר נושאים את המחלה. במהלך מלחמת העולם הראשונה הוא עוזב אותנו ומתגייס לצבאו של הוד מעלתו וילהלם השני, הקיסר הגרמני שמסייע לאימפריה העות'מאנית.

אבל הדוקטור הנכבד לא נמלט מהמגיפה הבאה שירדה על העולם. כראש המכון הטרופי באוניברסיטת המבורג, הוא מצטרף לאיגוד המורים הנאצים וחותם על מסמך נאמנות של פרופסורים גרמנים לאדולף היטלר ולמפלגה הנאצית, שאותה הוא שירת בנאמנות עד מותו בשנת 1942.

הפרופסור, ד"ר מיהלנס, עושה לעת עתה את בחינותיו רק בין הגרמנים יושבי סביבת עירנו, ודוגמאות הדם נלקחו גם הן רק מהם ומהחניכים אשר בבתי החינוך הגרמניים.

יכול להיות שפתח תקווה לא הייתה קמה אם בבוקר הלח בשנת תרל"ח כשיצאו חמשת הרוכבים מיפו לאומלבס רכובים על סוסיהם, הם היו נשמעים כולם להוראותיו של הדוקטור מאזאראקי.

והנה עוד תעלומה: האח הבכור לא דיבר עברית. תמיד היה לצדו המתורגמן שלו. והרי בשיר לא מוזכר שום מתורגמן שרכב איתם. לעומתו, ד"ר מאזאראקי הצעיר דיבר עברית ואפילו לאדינו ויידיש. אז מי מהם אמר:

אבל בינינו, אני מעדיף שירים על מרשמים של רופאים, וחרוזים יפים על דיאגנוזות מלומדות. כמו שאמרה מי שאמרה: "אני מוכנה להתאבד בשביל חרוז טוב". שיר טוב מסוגל לרפא אותי בדרך כלל במקום שלא עושה את זה אף רופא, אפילו אם הוא יווני.

הן לא שרות על ד"ר מאזאראקי. עובדה.

תמיד הייתי סבור שהשיר "קונצרטינה וגיטרה" הוא חגיגה להיפוכונדרים. כל כך הרבה מחלות ותרופות שזה ממש תענוג.

("קונצרטינה וגיטרה" / נתן אלתרמן)