עד לרגע האחרון שלה על פני האדמה, ופרישתה לעולמות עליונים, ידעו תושבי ירושלים שככל שזה תלוי במרוסיה, לא יהיה דבר כזה "אדם רעב". מרוסיה הייתה מסעדנית וטבחית בחסד עליון, שנדרה נדר לעולם לא לתת למישהו לרעוב. בזמן שהיא לא עבדה בפרך במסעדות, נהגה להעמיד סירי ענק במרפסת הסגורה בביתה היפה שבשכונת הבוכרים. אל הבית שלה היו מגיעים כולם – עשירים שנזנחו על ידי המשפחות, כאלה שנטרפה עליהם דעתם, בודדים, וגם סתם מי שלא יכלו לעמוד בפני הריחות. "רעב? לא לא לא", היו מתכרכמים פניה. "זה לא טוב".

בהלימה מלאה, יצאו מביתה גם הררי אשפה. כי למרוסיה, "מרוס" בפי מכריה ו"סבתא" בפי, הייתה יד כל כך רחבה, שהיא הייתה מניחה גבעות של בשר ואורז על הצלחות. "את יודעת שזה 'בל תשחית!'", סבא שלי צבי היה אומר לה בצער בכל פעם שפינתה את מה שנותר על הצלחות – אם נותר. "בין 'בל תשחית' לרעב של אנשים, אני מעדיפה את התשחית. בל תטעה", הייתה עונה לו. כך זה היה עד שעלה בראשה פתרון: חצי מהמנה תניח בכלי סגור לצידה לדרך, וחצי על הצלחת. ככה גדלתי בצלו של אחד העקרונות החשובים ביותר לטעמי ביהדות. הוא מדבר על השחתת דבר שבני אדם יכולים ליהנות ממנו: דבר מאכל, כלי או חומר גלם. השחתה, כותב בעל "ספר החינוך", היא קלקול העולם והפיכתו למקום פחות טוב. בסיסי.

השבוע, מחוץ לסופרמרקט בשכונה מבוססת מאוד בירושלים הושלכו ערימות של גבינות ואריזות של ירקות. י', תושבת ערנית שנוהגת להתנדב יחד עם ילדיה בהזדמנויות שונות, התקשתה להאמין למראה עיניה. על פי דוח העוני האחרון של ארגון "לתת", 2.306 מיליון נפשות חיות בעוני בישראל, מתוכן 1.007 מיליון ילדים – כלומר, רבע מסך כל תושבי המדינה ושליש מבין הילדים הגדלים כאן. מדוח הביטוח הלאומי נטלתי לעצמי את החירות שלא להוציא נתונים. אני לא מאמינה לגוף הזה, שעל שירותיו הגרועים ממילא הייתי מוותרת. הדוח של "לתת" פורסם לפני המהלומה של הגזירות שהגיעו בעקבות נגיף קורונה, כך שאפשר להניח בכאב שמספר העניים יכפיל את עצמו, וגם זה במקרה הטוב.

האוכל בפח. צילום פרטיהאוכל בפח. צילום פרטי

י' התקרבה אל הגבינות המושלכות ואל הירקות הארוזים. מהתאריכים שצוינו על גבי האריזות למדה כי מועד פקיעת התוקף של המוצרים הוא בעוד שלושה ימים. י' ניגשה אל אחד הקופאים, שהעביר אותה, כמיטב המסורת, אל מנהל הסופרמרקט. אלה ימי הבוננזה של בעלי רשתות המזון, וימי קריעת התחת של העובדים ברשתות המזון. אפשר להבין את מנהל הסופר, כשבחוץ מתפתל תור שראשיתו בדלת וסופו מי ישורנו.

הוא, כמו הקופאים ומסדרי הסחורה, עמוס בעבודה. מבחינתו, לתת שירות בימים האלה, זו משימה לאומית. לא פחות. י' ביקשה ממנו פשוט להודיע לה כשיש כאלה מסות של מזון טוב למאכל, כדי שתוכל לחלק לנזקקים. את התשובה שלו אני מעדיפה לחסוך מכן ומכם. היא לא מוסיפה כבוד לאף אחד. הוא מלמל גם משהו על פקחים של משרד הבריאות שתפקידם לאכוף איזו תקנה שמונעת מסירת מזון, גם אם הוא ארוז או טרי. זה כמובן נשמע לי משונה. אני מתקשה להאמין שאפילו מיטב הגאונים של משרד הבריאות שלנו יכולים לנהוג בכזו רפיסות מוחין וערלות לב.

חשבתי שיהיה נכון לפנות אל מנהלי הרשת שדי הופתעו מהתמונות ומהדברים ששמעו. אגב, הם עצמם נוהגים לתרום על בסיס קבע לעמותות שונות (את זה אני יודעת לא מהם, לספקנים ולספקניות שביניכם).

והנה מתוך האפלה הגדולה בקעה קרן אור. הודות לאותה שיחה, התגייסו מנהלי הרשת והעבירו הנחיה למנהל הסניף, לשמור בצד ולעדכן בכל פעם שמצטבר מזון טוב שזוממים להשליכו לפח על לא עוול בכפו. אחרי הסניף הזה, אני מאמינה, יגיעו סניפים נוספים. י' וילדיה, יחד עם מתנדבים אחרים, יחלקו אותו למי שנגזר עליהם להיות בצד הרעב.

המסקנה היא אחת. כל מה שצריך זה לנסות. לא להרים ידיים ולומר "זו מערכת דפוקה". כי בתוך כל מערכת, פגומה ככל שתהיה, יהיו אנשים שרוצים לשנות ולעשות טוב.

אני מכירה היטב את הדיון על "דגים וחכות" שבבסיסו השאלה מה לתת לאדם הרעב: האם דגים שישביעו את רעבונו, או חכות, כדי שילמד לדוג את הדגים שישביעו את רעבונו. ובכן, זה דיון של אנשים שבעים. המצדדים בחכות יוצאים מתוך נקודת הנחה שעני הוא עני מתוך בחירה, או ליתר דיוק – מתוך רפיסות, ולכן הם מאמינים שאם ייתנו לאותו עני חסר שם ופנים כלים, יוכל למשות את עצמו מהעוני. אלא שהמציאות מורה אחרת: החברה היא שדחפה רבים לזרועות החסר. לכן התשובה היא גם וגם. תנו להם קודם כל דגים, ואחר כך יהיה להם כוח לאחוז בחכות.

קריאה ראשונה

״איך נוצר החד קרן הראשון״. עיצוב: אגם הוצאה לאור״איך נוצר החד קרן הראשון״. עיצוב: אגם הוצאה לאור

לביאטריס בלו יש מוח שופע רעיונות ויד מחוללת קסמים. לשתי המתנות הללו היא נותנת ביטוי בספרים שמגלים כיצד קיבלו יצורים פלאיים את יכולותיהם הייחודיות. הראשון שתורגם זה עתה הוא "איך נוצר החד־קרן הראשון". אם הנטייה הטבעית היא לחשוב שסוסונים מעופפים נולדו כאלה, בלו מגיעה עם תחבולה ספרותית יצירתית ועושה הזרה. סוסונים מעופפים זה אולי נחמד, אבל חכו ותראו מה קורה כאשר סוסון אחד אינו מצליח להתעופף ונוחת על גביע של גלידה. מי שמצליחה להאיר לו את הדרך היא ליבי הקטנטונת בעלת הדמיון המפותח, שרוצה לשמח אותו ורותמת גם את המבוגרים לעניין. ספר מקסים ועטוף באהבה ורוחב לב, עם איורים פנטסטיים מאירי עיניים.
"איך נוצר החד־קרן הראשון" מאת ביאטריס בלו, תרגום: עטרה אופק, אגם הוצאה לאור.

המלצתרבות

ינץ לוי. צילום: אלון סיגוויינץ לוי. צילום: אלון סיגווי

כמו "דודה של שומיש", כלומר לאה גולדברג ו"דודי שמחה" של ע' הלל, כך גם הדוד אריה של ינץ לוי (איורים: יניב שמעוני), הפך להיות נחלת הכלל ודודם של המוני קוראים צעירים. הוא נולד בשנת 2007 בספר "הרפתקאות הדוד אריה בערבות רומניה" ואחריו הגיעו עוד חמישה רבי־מכר מהסדרה המצליחה שרואה אור בהוצאת זמורה ביתן. היום (רביעי) יגיע ינץ לוי למפגש במסגרת הפעילות האינטרנטית של בית אבי חי בירושלים. במפגש מקוון בינלאומי לילדים ולהורים, יספר לוי דברים חדשים שמעולם לא סיפר, ישיב על שאלות ויזמין את הקהל להשתתף בקליפ לשיר החדש של דוד אריה, "סיפורים הם ממתקים", מתוך המופע.
"נשארים בבית, יוצאים להרפתקה!", מפגש מקוון עם ינץ לוי, 22.4 בשעה 18:00, אתר בית אבי חי.