את המשפטים האלה אני שומע ללא הרף, מאז פרוץ הקורונה. והבעיה היא שאני שומע אותם גם בתוך הראש שלי. ובימים הראשונים הייתי משוכנע, משוכנע ממש, שזה אכן מה שעומד לקרות. נכנסתי לקדחת יצירתית. הסתובבתי בין החדרים, תוך שאני רושם לעצמי הערות ונקודות בטלפון, גם בשעות לא שגרתיות של הלילה. העברתי שיחות אינסופיות עם קולגות, שבהן ניסינו להמציא מחדש את הגלגל. לפתח מסלול עוקף מגיפה. פורמטים עתידניים, ההולמים את העידן החדש. לשנייה וחצי, אני מודה, אפילו נמלאתי בהתלהבות. הדבר הזה יטלטל אותנו, ויגרום לנו לפרוץ את הגבולות ולהמציא את עצמנו מחדש! ומי מתאים יותר להסתגלות למציאות חדשה מאשר אנשים יצירתיים? וברקע, כל הזמן, נלחשת מילת הקסם. זום... זום... זום...

דיברתי עם מפיקים, במאים, אנשי תוכן. והכל מתוך תחושת דחיפות גדולה. זה היה הרבה מעבר לאיום הכלכלי, שלגמרי נמצא שם. הייתה לי תחושה שיש כאן ברזל לוהט, ומי שיכה בו ראשון יתקבל לחיל החלוץ של עידן הפוסט־קורונה.

אז ישבתי וכתבתי, ואפילו יצרתי תיקייה חדשה תחת השם “ויראלי". ונכנסתי לבולמוס עבודה של ממש. אבל בכל בוקר, כשקראתי את הדברים שכתבתי ביום הקודם, הם נראו לי סתמיים. ותלושים. ולא רלוונטיים. אז צללתי עוד יותר עמוק, והקלדתי עד דלא ידע. אלא ששוב, בבוקר שאחרי הכל נראה כמו שיירים פתטיים של מסיבה שיצאה משליטה.

כל התהליך המתסכל הזה יצר אצלי לחץ הולך וגדל. אני אדם כותב, שרגיל לפרוק את מצוקותיו ופחדיו דרך מילים ומשפטים. ואם גם זה כבר לא עובד בשבילי, מה יעבוד? וחמור מכך, הראש שלי עמד להתפוצץ מרוב שהדהד בו המשפט הארור שאני שומע כמעט מכל עבר: משהו טוב חייב לצאת מהתקופה הזו. כלומר, אם כבר נגזר עלינו להינעל בבתים, להינתק מההורים ולהיפרד מההכנסות, לפחות שאצא מהקורונה עם משהו מוחשי ביד. ובמקרה שלי, יצירה חדשה. שהרי, כמו שכולנו לוחשים בקלישאית מדוברת, חייבים להבין איך להפוך את הלימון ללימונדה. את האסון למרמלדה. וגו'.  

אלא מה? זה לא עובד. אולי בפעם הראשונה בחיי גם החריצות שלי והמשמעת העצמית, והיכולת לעמוד עם הגב לקיר ולא להילחץ, לא הצליחו להביא מזור. במקום שהכתיבה תסדר לי את הראש, היא רק בלגנה אותו. בסופו של דבר, הבנתי שאני מתנהג כמו דג שנמשה מהים. מפרפר לכל עבר, בועט ומשפריץ, מבלי שהפעולה הזו יכולה באמת לעזור לי. להפך, היא רק מחלישה אותי.

אני חושב שהתובנה כאן ברורה. והיא לא שאובה מעולמות הזן והשאנטי אלא מהמציאות המיידית. במצב כאוטי, שמתאפיין בעיקר בחוסר ודאות, אתה צריך לאפשר לעצמך להרפות ולצלול קצת. לפחות עד שפני הים ישקטו מעט. ככל שתנסה להתנגד, רק תשקע יותר עמוק.

זה נכון לא רק לכותבים, אלא לכולנו. אני שומע מכל עבר את הדי התסכול של אנשים שהבטיחו לעצמם שלל הבטחות בראשית ימי הקורונה (מסידור הבית, דרך רכישת שפה חדשה ואפילו השלמה של סדרה ארוכה בנטפליקס), ויוצאים מדעתם מכך שאף על פי שזמנם בידם - לכאורה - הם לא מצליחים לעמוד בהבטחות. גם כאן, התשובה היחידה היא להרפות.  

וכמו ששר יגאל בשן, עליו השלום - מה שטוב בשבילנו, טוב בשביל המדינה. ע"ע טירוף הלימודים מרחוק במערכת החינוך, שבמקום לתת מענה אמיתי לתקופה הנוכחית רק מכניס את הילדים ואת הוריהם ללחץ מיותר. כי הוא מנסה לדבוק בכוח בהרגלים הישנים, ולא להפנים את העובדה שמה שלא יהיה - הלימודים ייפגעו משמעותית. כי לא הכל פתיר. ולא כל נזק ניתן מיד לשחזר. לעת עתה, אם להישאר בדימויים הימיים שנחתו עליי פתאום, עדיף לכולנו לצוף ולא לשחות בכוח נגד הזרם.

על הסכין

1. שמתי לב שברשתות החברתיות יש מינון גדל והולך של אנשים טובי מראה, המצטלמים בלבוש חושפני ובפוזות פרובוקטיביות. כנראה שכשאתה רגיל לקבל פידבקים שוטפים על ההופעה החיצונית שלך, ופתאום אתה תקוע לבדך בבית, זו הדרך היחידה להשיב את מינוני תשומת הלב. פתאום, נוח ממש להיות ממוצע למראה.

2. הקריאה של “הקנוניה נגד אמריקה", ספרו של פיליפ רות שיצא ב־2004, הייתה חוויה כל כך משמעותית וחזקה עבורי, עד שהידיעה על גרסה טלוויזיונית לספר הפחידה אותי. אבל הסדרה, שיצר דיוויד סיימון (“הסמויה") ומשודרת ב־HBO, פשוט מצוינת. האימה הולכת ומתגברת מפרק לפרק, ואני מוצא את עצמי מבועת מול המסך.

3. עלילת “הקנוניה נגד אמריקה" מציעה היסטוריה חלופית למה שקרה בארצות הברית במלחמת העולם השנייה. בבחירות לנשיאות נבחר צ'רלס לינדברג הימני, ארצות הברית לא מצטרפת למלחמה בנאצים, ובמקביל האנטישמיות בשטחה מתפשטת. אף שזה סיפור דמיוני, שמתכתב עם תקופה אחרת, הרלוונטיות להיום ברורה. הפאשיזם נמצא כל הזמן באוויר, גם בדמוקרטיות נאורות לכאורה.