נדמה שדעת הקהל הישראלית לא ממש נרעשת ממצוקת האומנים

כמי שרגל אחת שלו נטועה עמוק בתוך העולם הזה, והרגל השנייה מתבוססת במי העולם ה"רגיל" (אני חי במודיעין, ומרבית חבריי ומכריי לא משתייכים לעולם התרבות), אני יכול להעיד באופן נחרץ שהמאבק שמנהלים האומנים לא מצליח להגיע באמת ללִבות האנשים (בהכללה גורפת כמובן), ושהשאלות לגבי המשך קיומם של מוסדות תרבות ישראליים נתקלות בדרך כלל באדישות. איך לומר בעדינות? מרבית הישראלים לא מזועזעים מהאפשרות שלא יוכלו ללכת לתיאטרון או לאופרה בשנה הקרובה.

אפשר להאשים את המדינה במצב העגום הזה. וזה גם בדרך כלל מה שאנחנו עושים. תקציבים נמוכים מדי לעולם התרבות; שרת תרבות פופוליסטית; מערכת חינוך שלא מטפחת מספיק ערכים של יצירה וצריכת תרבות וכו'. הכל נכון, ומצריך שיפור ניכר.

אבל אולי, לשם שינוי, נשתמש במשבר החמור הזה גם כדי לבחון את הצד ההפוך. כלומר, עד כמה עולם התרבות הישראלי אחראי לעובדה שמרבית הציבור אדיש למצוקה הקשה שלו, ואיפה הוא צריך להשתנות.

התשובה היא (שוב, בהכללה) שהתרבות הישראלית נמצאת כבר שנים לא מעטות במשבר אמון מחריף מול הצרכנים שלה. וזה קורה בגלל פער שרק מעמיק כל הזמן בין המנגנונים הישנים וההיררכיים של עולם התרבות - ביקורות, פרסים, קרנות וכו' - לבין טעמו הרחב של הקהל.

הרבה מאוד אנשים, כולל אנשים אינטליגנטיים שכן צרכו בצעירותם תרבות באופן שוטף, מוצאים עצמם נבוכים - בין היתר - בגלל הפער הגדול בין טעם המבקרים וטעמם שלהם. הם משתעממים למוות מול יצירות המוגדרות כיצירות מופת, ונבוכים להודות שנהנו מדברים שהמבקרים קוטלים נחרצות; הם קוראים על סרטי קולנוע ישראליים הזוכים בפסטיבלים נחשבים באירופה, ורואים את היוצרים חנוטים בטוקסידו על שטיחים אדומים.

אבל כשהם מגיעים לקולנוע, הסרט משעמם אותם במקרה הטוב ומקומם אותם במקרה הרע - בגלל מסרים אנטי־ישראליים ששזורים בו. הם נהנים לצפות בסדרה כמו “שנות ה־80". בסדר, אז היא לא סדרת מופת, הם יודעים את זה, אבל היא עושה להם טוב על הנשמה. מה שלא עוזר לה לזכות במועמדויות בטקס פרסי האקדמיה לטלוויזיה או ליהנות מהתייחסויות חיוביות בתקשורת. ולאנשים חשוב לדעת שמה שהם מגדירים כטוב נתפס ככזה גם בידי מובילי דעת קהל. זה טבעי ולגיטימי.

מנגד, התפתחה כאן מעין בועה. קבוצה קטנה יחסית של עוסקים במלאכה, שבאופן כמעט חוזר על עצמו זוכה במרבית הפרסים, כספי הקרנות, הביקורות הטובות, הסיקור התקשורתי הנרחב וכו'. ואני מרשה לעצמי לומר את כל אלה, כי באופן אישי אני בפירוש לא מרגיש מקופח באותם פרמטרים. חברי אותה קבוצה נתפסים כמובילים וכמודלים לחיקוי בתוך המילייה המצומצם שלהם, שיש לו עדיין השפעה אדירה על מראה התרבות כאן. ומנגד, הם כמעט לא מתקשרים עם חלק גדול מהציבור בישראל. עובדה שלא רק שלא מפריעה להם, הם אפילו מתבשמים בה.

אבל ברגע שאתה יוצר מתוך בועה, ואפילו הקהל שלך הוא קהל כמעט קבוע והומוגני (ממוצע הגילים במרבית הצגות התיאטרון בארץ הוא לגמרי קבוצת סיכון. למשל), אל תצפה שבשעת צרה, המצוקה שלך תדבר ללבם של מרבית האנשים בישראל. אם היצירה שלך אינה רלבנטית עבורם, הם יסתדרו יפה גם בלעדיה. וזו ההזדמנות להזכיר את מה שאמור להיות מובן מאליו. התרבות במקורה התפתחה מתוך הציבור הרחב. מהשטח. קבוצות תיאטרון נודדות, טרובדורים, נגני רחוב. כולם נתנו מענה לצורך אמיתי ובסיסי. הגיע הזמן לחשיבה מחודשת, שתחזיר את התרבות לצרכנים שלה, במובנם הרחב. ורק אז זעקות השבר (המוצדקות) שלה יזכו לאוזן קשבת. הרבה אוזניים.

1. העונה השנייה של “בשבילי אתם מתים" (נטפליקס) הייתה צריכה להתגבר על העובדה שהסוד המרכזי, שהניע את כל עונתה הראשונה, נחשף בסיומה. היא מצליחה להתגבר על כך בהצלחה סבירה פלוס, בעיקר בגלל הכימיה המענגת בין שתי השחקניות הראשיות (כריסטינה אפלגייט ולינדה קרדליני) והטוויסטים הבלתי פוסקים בעלילה.

3. אל תיגעו בבג"ץ! אסור לערער על הלגיטימציה של פסיקה משפטית! הימין רוצה לעלות עם שופל על בית המשפט העליון ולהרוס את שלטון החוק! וגו'. קאט. רגע אחרי פסיקת בג"ץ שלא להתערב בהסכם נתניהו־גנץ: בג"ץ פחדן, מקובע! השופטים השמרנים חתמו בפסק דין שערורייתי על תעודת הפטירה של הדמוקרטיה הישראלית!