"המדינה לא מספיק יהודית ונהיינו ככל הגויים. רובצת עלינו איזו קללה, כששוב ושוב חוזרת אותה היסטוריה, רק הזמנים משתנים. מתי שאנחנו יותר מדי מתקרבים לגויים, אנחנו אוכלים אותה בעוד שכאשר אנחנו שומרים על הייחודיות שלנו, אנחנו מחזיקים מעמד כנגד כל הקמים עלינו", כך אמר לי בראיון בשנת אלפיים ג'ו עמר, החלוץ האגדי של הזמר המזרחי, שאליו אני שב לרגל יום הולדתו ה-90, באחד ביוני.

בימים ההם שבטרם טלוויזיה, כשהזמר המסולסל היה מודר כאן, הדהד ללא הרף קולו של עמר מעל גלי האתר. כששוחחנו בביתו, במושב יד-רמב"ם, לא הרחק מרמלה, סיפר איך זה כמעט לא קרה.

ג'ו, או ג'וזף כפי שנקרא במקור, נולד בעיירה סיטאט, במרוקו. בהיותו בן 14 שלחו אביו ללמוד בישיבה במקנס, ומשם עבר ללמוד בבית-ספר מקצועי של "אורט". לדבריו, כבר אז היה הראש שלו במוזיקה. הוא ניצח על מקהלת ילדים, התפלל כחזן בבית הכנסת והקליט שירים בערבית בסגנון האוג'די. ב-56' עלה ארצה למושב יד-רמב"ם כמורה צעיר.

ברם, הקריירה שלו כאן בהוראה לא ארכה זמן רב. שבוע לאחר הגיעו הנה הצטייד באחדים מהתקליטים שהקליט במרוקו והגיע עמם לאולפני קול ישראל בירושלים, שם התעלמו ממנו עד שנקרא חזרה ב"לחץ העם", כשלתוכנית "כבקשתך" המאוד פופולרית באותם ימים הגיעו בקשות להשמיע שירים שהקליט במרוקו.

ג'ו עמר (צילום: ראובן קסטרו)ג'ו עמר (צילום: ראובן קסטרו)

אז חיפשו אותו מהרדיו. כשאיתרו אותו, נאמר לו - 'אנחנו רוצים שתשיר, אבל אין לנו תקציב'. 'מה זה תקציב?', תמה העולה החדש. כשהסבירו לו, ניאות להקליט בחינם את "ישמח משה", לחן שלו למילים מסורתיות. והתוצאה? - להיט אדיר. עמר הוזמן לשיר במשכן הצנוע של יצחק בן-צבי, נשיאה השני של מדינת ישראל. הנשיא העניק לו כשי את אחד מספריו ובהקדשה עליו כתב "לנעים זמירות ישראל".

אז עלה על הסוס ונהיה זמר מבוקש. את "ברצלונה" חיבר תוך כדי הפלגת הופעות באונייה "ירושלים" של "צים", לאחר שחזה בפיאסטה תוססת על המזח. את "שיר השיכור" חיבר כשנזכר בשיכור מדדה במלייה, במרוקו הספרדית, שם נפש. "מה כבר יכולתי לעשות בנסיבות המעצבנות באוטובוס הדחוס שהיה מביא אותי מירושלים לרמלה? - 'כתבתי שירים", העיר בחיוך צנוע.

בפסטיבל הזמר והפזמון הראשון, ב-60', ביצע עם לילית נגר בעברית ובערבית את השיר "יום חג", שדורג במקום השלישי. הצלחתו בארץ הייתה ענקית, אבל לא נמשכה זמן רב. היה זה האמרגן גיורא גודיק ששיחק מבחינתו את שליח הגורל כששלח אותו להופיע עם יפה ירקוני ב"קארנגי הול", בניו-יורק. עמר נעשה מבוקש גם כחזן ותוך כדי הופעותיו הרבות בקהילות היהודיות בעולם העתיק את מגוריו לארצות הברית.

"חייתי חיים של צועני", סיכם תקופה. "למעשה, במשך זמן רב לא הייתי פה ולא הייתי שם, כשבארצות הברית הייתי ונשארתי אאוט-סיידר. באותו זמן הוענשתי בארץ כשלא השמיעו שירים שהקלטתי. מה שהבאתי לתחנות הרדיו בביקוריי בישראל קרוב לוודאי שהושלך לפח. תמיד העדיפו להשמיע את השירים הישנים שלי".

עמר רחש הערכה לאביהו מדינה וציין קולית את שימי תבורי ואת זהר ארגוב כשלדעתו הטרגדיה שלו נבעה מפחד מהצלחה. "לעומת זהר, לי היה ביטוח מפני הסתבכויות, כשתמיד הייתי איש-משפחה מסור והקרבה שלי לדת הרחיקה אותי מצרות", העיר.

בשלב מוקדם בקריירה של אייל גולן אבחן איכויות בשירתו ועם זאת רמז לגבי חוסר הקפדה על החומר. "צריך להקפיד על המילים ועל המוזיקה", הדגיש. "ושיפסיקו את ההעתקות מהיוונית, מהטורקית ומההודית. יש לנו מספיק משלנו".

כששאלתיו אם יש לו חרטה על משהו, השיב: "אני משתדל שלא להתחרט על שום דבר. למעשה, שתי קריירות הפסדתי בחיי. במרוקו הוצע לי ללכת לכיוון של רבנות ואפילו התחלתי ללמוד שחיטה, אבל העדפתי לעסוק בהוראה ולשיר. כאן, כשבאתי להקליט בקול ישראל, הציע לי משה חובב להצטרף אל קרייני הרדיו. 'יש לך הקול והח' והע'', אמר לי, אבל כמובן הזמרה גברה אצלי על כל דבר אחר ועל כך אין לי מה להתחרט".

את ביתו במושב, שהיה גדוש בספרי קודש, הקיפה מדשאה ועצים שנטע במו ידיו, בהם לימון, תאנה, מנגו, זית ועוד. "זה הקשר שלי עם האדמה", הצהיר. "מי שנוטע עץ, כבר לא זז ממנו". 

ג'ו עמר נפטר החודש לפני 11 שנה והובא למנוחת עולם לא הרחק מהעצים