פרולוג
בשנת 1958, כשהגיע מוטל'ה בורשטיין למצוות, שכר אביו אולם. אבל לא אולם אירועים כמו שכמעט כל אבא שוכר. אבא של מוטל'ה שכר אולם תיאטרון.
הוא פרסם מודעות גדולות בכל העיתונים בשפה היידית בניו יורק שהכריזו על התאריך והאולם שבו יתרחש המאורע. בר המצווה של מוטל'ה נחוג בפני אולם מלא. כל החוגגים שלקחו חלק באירוע רכשו את הכרטיסים שנמכרו מראש, עד האחרון שבהם. הם זכו לצפות בהצגה חגיגית בכיכובם של אבא פסח'קה, אמא ליליאן, מוטל'ה בר המצווה ואחותו התאומה זיסל'ה.
("הוא שמונים והיא שבעים" / מארק ורשבסקי / תרגום מיידיש: דן אלמגור)
"אבא שלי שלח טלגרמות לתיאטרון", סיפר פסח בורשטיין. "הוא הציע למנהל התיאטרון 50 רובל להוצאות הדרך, כדי שיחזיר אליו את הבן האובד. האיש שלשל את הכסף לכיסו ואני נשארתי בתיאטרון".
פסח'קה בורשטיין, שהיה צעיר בן 27 בסך הכל, משך את תשומת לבם של ציידי הכישרונות מחברת קולומביה רקורדס. הם החתימו אותו על חוזה ל־20 שנה, והוא הקליט שיר בשם "אודסה מאמא" שזכה להצלחה גדולה.
פסח בורשטיין עשה חיל. הוא אפילו הקים תיאטרון משלו במנהטן, בשדרה השנייה. הלהקה שלו הוזמנה להציג את הרפרטואר שלה ברחבי העולם, בכל מקום שחיו בו יהודים שדיברו יידיש.
בשנת 1938, כשיצאה הלהקה לסיבוב הופעות ממושך בדרום אמריקה, הוא צירף ללהקה שחקנית צעירה בת 20, ליליאן לוקס. היא הייתה צעירה ממנו ב־22 שנה, אבל זה לא מנע משניהם להתאהב זה בזו וזו בזה. כשהגיעו לאורוגוואי הם נישאו.
כמעט 50 שנה הופיעו בני הזוג פסח וליליאן ביחד ברחבי העולם. ב־1939, כשהיו בעיצומו של סיבוב הופעות בפולניה, הם קיבלו רמז מדיפלומט שהיה מקורב אליהם, שהציע להם לצאת ל"חופשת חגים" ולשוב לארצות הברית.
אף על פי שביטול הופעות הוא בבחינת חטא שלא יכופר, שהרי אצל אנשי הבמה ההצגה חייבת להימשך ויהי מה, הם עלו על אונייה שנקראה "פילסודסקי", על שם מנהיג המהפכה הפולני. בסיום ההופעה על האונייה עלה רב החובל על הבמה. "פולין נכבשה על ידי הצבא הנאצי", הודיע בפולנית.
ב־1 ביולי 1945, חודשיים אחרי שהסתיימה המלחמה, ילדה ליליאן תאומים. בן ובת. מייק וסוזן. על בימת תיאטרון היידיש הכיר אותם הקהל כמוטל'ה וזיסל'ה.
המחזה נכתב לפי הזמנה מיוחדת של פסח בורשטיין. הגיבור הוא בחור יהודי שבורח מבית הוריו ומצטרף לתיאטרון נודד. אם זה נשמע לכם מוכר, זה לא במקרה. המחזמר מבוסס על פרטים רבים מהביוגרפיה של האיש שהזמין אותו, ביים אותו ושיחק בו.
אבל הסיפור המעניין באמת הוא הסיפור שמאחורי המחזה. אחרי שהמחזה זכה להצלחה עצומה בקרב הקהל היהודי באמריקה (ולביקורות קטלניות בעיתונים), החליטו הבורשטיינים שגם ליהודים במזרח אירופה מגיע לטעום מההצלחה.
ילד קטן שניחן בזיכרון פנומנלי נשלח ערב אחד להצגה. מי ששלח אותו היה שחקן היידיש בן ציון ויטלר, שהיה האליל של הקהל היהודי. בעיקר של הנשים. ויטלר, שידע שפסח בורשטיין שומר על זכויות המחזה שלו מכל משמר, סמך על הזיכרון של הילד. הילד ראה את ההצגה ועמד במשימה. זמן קצר אחרי כן, ב־1937, החל ויטלר להופיע עם "א כאסענע אין שטייטל".
רק אז סיפר ישראל בקר לפסח בורשטיין את סיפור הגניבה ואיך בכלל הוא קשור לזה. לתדהמתו הוא גילה שגם אחרי יותר מ־30 שנה לא סלח בורשטיין על הגניבה, על עוגמת הנפש ועל העלבון.
אפילוג
"'המגילה' של איציק מאנגער, שהעליתם בתיאטרון החמאם ב־1964, היה אירוע בתיאטרון העברי", אמר ירון לונדון למייק בורשטיין בתוכנית הטלוויזיה "עלי כותרת". "כן, זה היה חלק מההיסטוריה של תולדות התיאטרון בארץ", השיב מייק.
הצגה ביידיש בחמאם ביפו, מעוז הצבריות הישראלית. שלישיית גשר הירקון. אורי זוהר. שייקה אופיר. דן בן אמוץ. ופתאום: יידיש, גאטיניו! ועוד עם משפחה כזו, שאין לנו מושג מי הם ומאין הגיעו.
"כמה אהבתי ועדיין אני אוהב מאוד את התיאטרון היידי", התוודה מייק בורשטיין. "לא ראיתי את העתיד שלי בתיאטרון יידיש. רציתי להתקדם. חיפשתי אתגר חדש. ראיתי שאם אשאר ביידיש, אז בעוד עשר שנים אהיה מי שהיה".
ההחלטה הייתה לא קלה, סיפר. אחותו התאומה התחתנה ונטשה את הבמה. הוא עזב את העסק המשפחתי ועשה חיל. לא רק בעברית. הנחה בהולנדית תוכניות בידור שבהן כיכב. כיכב גם באנגלית בברודווי במחזמר "הרוטשילדים" וב"בארנום", שבו שיחק את מנהל הקרקס האגדי. כשהוא הלך שם במרומי הבמה על חבל דק, עצרו הצופים את נשימתם, ואני החסרתי פעימה.
("ברחובות של עיר אחרת" / רלף מקטל / תרגום: אבי קורן / ביצוע: מייק בורשטיין).
התרעות פיקוד העורף