זה סיפור על אישה מצחיקה ושנונה, אחת הנשים הכי חכמות והכי כיפיות שהכרתי. זה סיפור שרק כשהתחלתי לשחזר אותו, פתאום גיליתי לתדהמתי שהוא בעצם עצוב נורא. הוא מתחיל ונמשך ומסתיים בהרבה כעסים, ברוגז, צחוקים, אהבה גדולה - והדבר הארור ההוא שפעם, לפני הקורונה, קראו לו "המחלה".
"את הביקורות הנוקבות שהעבירה נהניתי לשמוע ולקבל גם כשהייתה החריפה ביותר", אמר עליה ראובן ריבלין, נשיא המדינה ועמיתה ל"אין עם מי לדבר", תוכנית הטלוויזיה הסאטירית. "היה לה חוש הומור מבריק, והיו לה הבחנות מקוריות והמלצות מעודדות, כמו זו שנחרתה בזיכרוני: תפוחי אדמה אינם משמינים. משמין רק מי שאוכל אותם".
"אין לי בעיה עם מתוקים", אמרה לשף חיים כהן שאירח אותה בתוכנית "שום, פלפל ושמן זית". "אם אין לחם וחמאה ולקרדה ועגבנייה, אני אסכים לאכול מנה מתוקה". "לפעמים שפים טועים", אמר לה כשטעה במינון. "גם בנקים", השיבה לו.
כשחיפשתי אותו עכשיו, גיליתי להפתעתי שזה ספר ממש נדיר. הוא לא נמצא בספרייה שבה אני נוהג למצוא בדרך כלל כל ספר שאני זקוק לו. אבל למזלי, ממש ברגע האחרון מצאתי עותק חדש באתר "סימניה", ואני גאה, מאושר ואסיר תודה לזה שהסכים להיפרד מ"דניאלה יקרה" לטובתי ולמענכם.
"קיבלתי כמה וכמה מכתבי שטנה וזעם על המדור", כתבה בהקדמה לספר שלה, "ומספר כפול ומשולש מזה של מכתבי תודה, תמיכה ועידוד. על אלה ועל אלה אני מודה. מי שיש לו גם שונאים וגם אוהבים - קל לו יותר לשמור על שווי משקל נפשי".
"זה הדבר הכי גרוע שאתה יכול לחשוב עליו", היה המשפט הכי נורא ששמעתי אי־פעם בתחילתה של שיחת טלפון. כמה שבתות לפני כן הוא בא אליי לצפת כדי לעבוד על פתיחת העונה של מועדון הזמר שלו בתיאטרון חולון. חשבתי שערב משירי מרדכי זעירא יתאים לפתיחת העונה. גם הוא התלהב. עבדנו על הסיפורים ובחרנו את השירים.
בצהריים הלכנו לאכול ב"פינתי". היו שם כל הדברים שהוא אוהב, אבל הוא לא הצליח לבלוע כלום. ניסיתי לשכנע אותו לפחות לשתות תה, או משהו לא חם ולא קר מדי. הוא סבל. אם היה מגיע אליי לבדו, לא הייתי נותן לו לחזור לתל אביב. אבל היו איתו שתי ידידות טובות וסמכתי עליהן. הבטיח שייסע ישר לאיכילוב.
בטלפון הוא אמר שגילו אצלו את "המחלה", ושהוא חייב לטוס לארצות הברית. מיד נסעתי אליו מצפת לתל אביב. ואז, באופן ישיר, אפילו לא ברמז, הוא פשוט ביקש שאסע איתו. מבחינתי זה היה ממש בלתי אפשרי. מכל מיני סיבות, רובן פרטיות מאוד. אני חושב שזו הפעם הראשונה שאני מספר את זה. זו הייתה גם הפעם הראשונה שנאלצתי לסרב לו למשהו. בסופו של דבר מי שהתלוותה אליו הייתה חברתו דניאלה שמי. אחרי זה נאלצתי להתעדכן על מצבו מחברים של חברים. הקשר עם יאיר רוזנבלום, החבר הטוב שלי מאז ימי להקת הנח"ל, נותק.
("היה לי חבר, היה לי אח" / מילים: יורם טהרלב, לחן: יאיר רוזנבלום)
בתיה שושני הייתה בת הזוג האולטימטיבית שלי בגלי צה"ל. היו שנים שבהן תוכניות בעריכתנו היו בין תוכניות הדגל של התחנה. פעם, כששולה הגיעה לבית החייל להקלטה פומבית של "יתוש בראש", תוכנית ההומור שבתיה ואני הפקנו וערכנו, שאל אותה הסדרן מיהי. "אני אשתו של אבי קורן", אמרה שולה המופתעת והכמעט נעלבת. "את אשתו? מה פתאום?", התפלא הסדרן, "אשתו נכנסה לאולם כבר מזמן".
כשבתיה נפטרה מהמחלה, התכנסנו כדי לערוך לזכרה אירוע ב"צוותא". את ישיבות ההפקה ערכנו ב"הספרייה" בבית הסופר. מתחשק לי להשתמש כאן בבדיחה של הקומיקאי האמריקאי ניל בראנן: "אם אתם זוכרים מה זו 'הספרייה' ואיפה בית הסופר, כדאי שתסיימו כבר לכתוב את הצוואה שלכם, כי זה אומר שאתם עם רגל אחת בקבר".
בספרייה של עמרי שבבית הסופר הייתה גם דניאלה שמי. כי גם היא הייתה בצוות ההפקה. יום אחד, אחרי שלוש־ארבע פגישות כאלה, היא שאלה אותי אם אהיה מוכן להישאר אחרי הישיבה. מכיוון שעד לאותו רגע לא החלפנו בינינו אפילו מילה, די נלחצתי.
ההקלה הגדולה באה כשהיא אמרה לי שלפי הסיפורים ששמעה מאני־יודע־מי, היא הייתה בטוחה שאני מפלצת חסרת רגשות. בגילוי הלב ובישירות שלה, שאחר כך למדתי לאהוב וגם לחטוף לפעמים, היא סיפרה לי שקבעה פגישה עם יאיר כאן בספרייה, ושהיא רוצה שאצטרף. "הוא כועס עליי. הוא מחק אותי, ותתפלאי - אני אפילו יכול להבין את זה", השתפנתי. "זו הבנה מטופשת וילדותית", נזפה בי דניאלה.
כשיאיר הגיע, הוא היה יאיר שונה. את מה שאמר לי בספרייה אני לא מתכוון לספר. זה יישאר תמיד בין שלושתנו. בין דניאלה, יאיר לביני. אני רק מוכן לגלות שבסוף התחבקנו. "שני ילדים, בחיי", אמרה דניאלה כשהביטה בנו. אני חושב שגם לה היה איזה דוק בעיניים. למחרת כבר נפגשנו שלושתנו באיכילוב. מאז ליווינו את יאיר, עד שאתם־יודעים־מה.
עד היום שמורה אצלי המתנה שהיא נתנה לי פעם ביום ההולדת שלי. זה היה עשר שנים אחרי שיאיר כבר לא היה איתנו. דניאלה הביאה לי טי־שירט שעליה מודפס: "בן 61 אבל עדיין ילדותי".
("שיר לשלום" / מילים: יעקב רוטבליט, לחן: יאיר רוזנבלום)
ב־4 בנובמבר 1995 היינו בכיכר. יאיר לא הגיע. הוא היה חלש מרוב הטיפולים הנוראים במחלה הארורה. רק השיר שלו היה שם.
"בערב הלכתי לכיכר מלכי ישראל כדי לראות אנשים כמוני", כתבה דניאלה שמי. "אנשים מצטערים וכואבים. אנחנו כולנו יודעים מה זה צער ומה זה כאב ומה זה אבל. אבל שם, בכיכר, ראיתי איך נראית תוגה... מאות אנשים, רובם צעירים, ישבו מול מאות נרות דולקים ושתקו... שעה ארוכה עמדתי שם. לא יכולתי ללכת. רגעינו הקשים תמיד נושקים לרגעינו היפים, ומה שצריך עכשיו זה ללבוש אדרת של אופטימיות על לבוש האבל וללכת קדימה".
יאיר נפטר תשעה חודשים אחרי זה. נשארנו דניאלה ואני והשירים של יאיר והזיכרונות המשותפים. לא לבשנו אדרת של אופטימיות על לבוש האבל, אבל השתדלנו ללכת קדימה.
("להיות לבד" / מילים: יהונתן גפן, לחן: יאיר רוזנבלום)
"באחד מימי מרץ הוא טלפן ואמר: 'שימי מים, אני בא'. הקפה כבר היה מוכן כשהוא סיפר לי שגילו אצלו את המחלה הארורה הזו. 'אבל אל תדאגי', הוא אמר לי, 'אנחנו נתגבר'. ואני האמנתי לו. כמו תמיד... ומה ששומר עלי עכשיו זה המשפט שאמר לי חודש לפני מותו: 'אנשים חזקים לא נשברים. הם מתגברים'. אני אשתדל". זה מה שכתבה דניאלה שמי כשנפרדה מעמי, אחיה האהוב והיחיד, שהיה צעיר ממנה בעשר שנים.
"ההומור היה השפה הראשונית הכי טבעית שלה", אמר חברה הטוב יאיר גרבוז. "ההומור שלה היה לא מאוד פוליטי, לא מעליב, אלא הומור של שיחה. הומור כזה שבין בני אדם, יומיומי, שבנוי על קומונסנס ועל נונסנס. היא לעולם לא תגיד למאזין או לבן השיח שלה 'אתה אידיוט'. אבל אחרי שהיא תגמור להגיד משהו, הוא יאמר על עצמו 'אני אידיוט'... לא הייתה כמו דניאלה ביכולת שלה להחזיר לנו פרופורציות ולמנוע נפיחות. אני חושב שזו הייתה תכונתה הגדולה ביותר".
("דניאלה יקרה" / דניאלה שמי)
דניאלה שמי נולדה ב־30 ביוני 1943, השבוע לפני 77 שנים. היא נפטרה מהמחלה באפריל לפני ארבע שנים.
התרעות פיקוד העורף