אחרי שהתראיין במהלך הפגנה ואמר ש"נתניהו הוא נוכל שצריך ללכת או לכלא או לבית משוגעים", אסף אמדורסקי הפך לאחד הדוברים והפרצופים המרכזיים של “מחאת בלפור". המחנה שלו מיהר לשאת אותו על כפיים, לשבח את אומץ לבו ולהצהיר שסוף־סוף קם כאן מוזיקאי שלא חושש לומר את אשר על לבו, גם אם זה יעלה לו במחיר כבד.

זמן קצר אחר כך הגיע להפגנה בבלפור מוזיקאי אחר. דני ניב, הלא הוא מוקי. הוא בא, לדבריו, כדי להזדהות עם המחאה הכלכלית הנוכחית, אבל נטש את ההפגנה באמצעה ופרסם פוסט שבו הסביר שעשה זאת היות שנתקל “במפגן של שנאה שמכוון באופן אישי לראש הממשלה ולבני משפחתו". מאותו רגע רבים מאלה שהריעו לאמדורסקי על האומץ לבטא דעה לא פופולרית החלו לתקוף את מוקי ברשתות החברתיות, תוך שימוש באלימות מילולית ובמילים רוויות שנאה. אין צורך אפילו להסביר את האירוניה.

כמי שמסקר כבר 20 שנה את התרבות הישראלית לא הופתעתי לרגע מהצביעות הזו. הנרטיב שעל פיו כולנו גדלנו הוא שבישראל “אומן מחאה" שווה איש שמאל, שווה אמיץ. וספציפית למוזיקה, תמיד כשידברו פה על שיר מחאה, האסוציאציה המיידית תהיה שלום חנוך, אביב גפן או הדג נחש. כולם אומנים מוכשרים וראויים, שמשמיעים קול דומה. מקומם של שירי מחאה מחלקים אחרים של הקשת הפוליטית כמעט לא מוזכר.

לתופעה הזו יש קודם כל הסבר אובייקטיבי. ז'אנר הרוק, שקודש כאן מאז שנות ה־70 ובאופן טבעי משך בעיקר מוזיקאים מאזורי השמאל (בהכללה גסה כמובן), מבוסס על דעתנות, הטלת ספק ומרדנות. זה חלק מהאתוס שלו. ולכן לא מפתיע שהוא ייצר גם שירי מחאה. וזה בניגוד לפופ המזרחי, שמעצם טיבו פונה לקהל רחב ככל האפשר ולא מתיימר להיות דעתן. 

אבל הפער התדמיתי הזה נוצר לא רק בגלל עובדות בשטח. כי גם כשהיו פה שירי מחאה משמעותיים, שהגיעו ממחנות אחרים, הם נשכחו בדרך. ע"ע “לשכת עבודה" של ג'ו עמר, שיר נוקב מאין כמוהו על קיפוח עדתי ופערים חברתיים, שעם השנים דימויו רוכך לכדי פולקלור מחויך; שירי ההיפ הופ מהצד הימני של המפה של סאבלימינל והצל, כמו “הפרד ומשול", שהיו להיטי ענק בזמן אמת; שירים עם ביקורת חריפה מאוד נגד השמאל של עמיר בניון כמו “אני אחיך"; וגם כאלה שלא הושמעו בתוכניות פריים טיים ברדיו, אבל זכו לפופולריות גדולה בשטח, כמו “אם לא אריה דרעי" של שייך מואיז'ו, שהלך לא מכבר לעולמו. ויש עוד הרבה. 

הסיבה לכך שאחרי כל השנים הם עדיין לא נתפסים כחלק מהקאנון ה"מחאתי", היא בדיוק אותה סיבה שבגינה אמדורסקי מוכתר כרגע כגיבור, בעוד מוקי מוקע כצבוע, מתחסד וגו'. הנרטיב התרבותי בישראל עדיין מעוצב בידי אידיאולוגיה שמאלנית. וזה נכון גם למרבית התקשורת, על אף הטענות של אנשי "מחאת בלפור" בגין חוסר סיקור הולם. זאת בדיוק הסיבה שבגללה שתי הפגנות של כמה אלפי אנשים במוצ"ש מייצרות את הכותרת “מדינה במחאה", בניגוד להפגנות אחרות שיכונו “מחאת האתיופים", “מחאת המתנחלים" או “מחאת החרדים" וכו'.

אחרי כל אלה חובה להדגיש - כל אומן ישראלי שמבטא דעה פוליטית ברורה ראוי להערכה. במדינה כל כך מקוטבת, שבה קשה ממילא להתפרנס מאומנות, התבטאות מפורשת היא לקיחת סיכון אמיתי, שעלול לפגוע ישירות בפרנסה ובקריירה. במקרה הספציפי של אסף אמדורסקי, זה עשוי לחסום בפניו השתתפות בתוכניות ריאליטי עתידיות, וגם לפגוע במעמדו בשוק ההולך ומתפתח של קהל דתי־ימני המגיע להופעות של אומנים חילונים.

לכן המחמאות על גילוי האומץ שלו מוצדקות (גם אם מופרזות בעוצמתן). אבל העניין הוא כזה - מדובר בעסקת חבילה. אתה לא יכול להריע לאומן על כך שהעז להתבטא פוליטית, כל עוד דעתו דומה לשלך, ושנייה אחר כך לעלוב באומן אחר כי ביטא עמדה שמרגיזה אותך. זה בדיוק הרעיון של חופש הביטוי, שמפגיני בלפור כל כך מדברים בשבחו. הוא אמור לאפשר חופש לכו־לם. 

על הסכין

1. גם אם נניח, לצורך הדיון, שנתניהו הוא מנהיג גדול ומנהל מצוין, הרי שאחרי ארבעה חודשי קורונה, שבמהלכם הוא כמעט לא ישן, לעדותו, לא מאציל סמכויות, ובמקביל נדרש לעסוק בשאר ענייני המדינה ובמשפטו הפרטי, אין דרך שבה האיש לא יקרוס. וזה, כנראה, מה שקורה כרגע אל מול עינינו. קריסת מערכות. 

2. חלק מהביטוי של הקריסה הזו הוא הנחיות לא ברורות, לפעמים אבסורדיות, המונחתות על הציבור. רק בשבוע שעבר סיפרתי פה כיצד נשלחתי לבידוד בטעות. אבל זה הרגע שבו אנחנו חייבים לקחת אוויר ולהמשיך לציית (בגבולות ההיגיון כמובן). כי גלישה לאנרכיה היא עדיין האופציה הרעה מכולן. ואנחנו מתקרבים אליה.

3. בזמנים כאלה אפשר להבין, יותר מתמיד, עד כמה הרשתות החברתיות הן כלי מטעה, אפילו מסוכן. הן גורמות לאנשים לחשוב שמה שנראה בפיד שלהם הוא העולם האמיתי, בעוד זהו רק ביטוי של עולמם הפרטי. שיקוף של החברים, המילייה, מקום המגורים וכו'. וכך, במקום ליצור חיבורים - הרשת רק מחדדת את השוני. ויוצרת אשליות בנוסח “העם מתעורר" וגו'.