עולם התרבות הנאבק על חייו קיבל בשבוע שעבר בשורה דרמטית, עם הסכמתם של משרדי הבריאות והתרבות שלא רק סרטים, אלא גם הופעות חיות יוכלו להתקיים במתכונת דרייב־אין הנוסטלגית. על פי התקנות שקבע משרד הבריאות, עד 200 כלי רכב יוכלו להיכנס למתחם ההופעה, כשבין מכונית למכונית יהיה מרחק של לפחות שני מטרים. מתחמי דרייב־אין לצפייה בסרטים ללא יציאה מהמכונית אושרו כבר בגל הראשון של הקורונה, וכעת בעקבות בקשת שר התרבות והספורט חילי טרופר, משרד הבריאות אישר לקיים גם הופעות חיות במתכונת הזו.

לפי המתווה שעליו סיכמו משרדי הבריאות והתרבות, הכניסה למתחם הדרייב־אין והיציאה ממנו יהיו בכלי רכב סגור, כשחל איסור לצאת מהרכב עד לחניה בקפסולה הפרטית הייעודית לכך. בכלי רכב אחד יוכלו לשבת עד חמישה אנשים (משפחה גרעינית בלבד). בכניסה למתחם יימדד חום ויוגשו הצהרות בריאות. בנוגע לאמנים עצמם, יוכלו להיות על הבמה עד עשרה בני אדם, כשהנגנים יעטו מסיכות לכל אורך ההופעה, למעט נגני כלי נשיפה שייאלצו לשמור על מרחק של שבעה מטרים משאר הנגנים. משמעות הדבר היא שאמנים המלווים בנגנים רבים יתקשו להופיע בהרכב מלא וייאלצו לוותר על חלק מכוח האדם או על הופעתם בקונספט זה.

דרייב אין ברעננה (צילום: דוברות רעננה)דרייב אין ברעננה (צילום: דוברות רעננה)

עושים פיילוט

הדרייב־אין זכה לפופולריות עצומה בארצות הברית בשנות ה־50, ה־60 וה־70. לישראל, או ליתר דיוק לתל אביב, הוא הגיע בשנת 1973 ופעל ברחוב אייזיק רמבה, בסמוך למתחם הלונה פארק. בסבנטיז הוקרנו בו סרטים כמו “גריז”, “אסקימו לימון” ו”ספר הג’ונגל”, שהפכו לקאלט. כמו כן, המקום שימש גם להופעות של אמנים פופולריים כמו גרי אקשטיין, צביקה פיק ולהקות רוק מקומיות. בשנות ה־80, עם דעיכת הקונספט, החל הדרייב־אין להקרין גם סרטים פורנוגרפיים עד סגירתו בשנת 2000. מה שייחד את הדרייב־אין הישראלי היה שהוא הכיל 960 מקומות חניה וכלי רכב, שליד כל אחד מהם היה רמקול שהונח על חלון הרכב.

עם פרוץ הקורונה וסגירתם של בתי הקולנוע, החלו מתחמי הדרייב־אין בארצות הברית, בצ’כיה, בגרמניה ובליטא לקום לתחייה, מה שעודד גם את הישראלים לאמץ את השיטה. כבר כיום קיימים בארץ כמה מתחמי דרייב־אין המשמשים להקרנת סרטים, אך כעת מספרם צפוי לגדול, והם יוכלו לשמש גם למופעים. ברמת גן, בין האצטדיון הלאומי לקניון איילון, כבר החלו לעבוד על מתחם דרייב־אין; בראשון לציון יקימו דרייב־אין בחניון ה”לייב פארק”; ברעננה (חניון היובל) כבר החלו השבוע להקרין סרטים בקונספט הדרייב־אין; קבוצת קניוני עופר הודיעה כי תעמיד בחינם בשעות הלילה את החניונים החיצוניים של הקניונים לטובת דרייב־אין להופעות; ובבאר שבע, באצטדיון נתניה ובכמה מועצות אזוריות ברחבי הארץ גם החלו להכין תשתית להקמת מתחם הקרנה כזה.

“אנחנו מתכננים להפעיל דרייב־אין”, אומר יוחאי אפללו, מנהל אגף התרבות במועצה האזורית גוש עציון. “בהתחלה חשבתי להרים הפקות גדולות יותר של מופעים, אבל העדפתי לרדת מהעץ ולבדוק מה זה אומר מבחינת הפקה: לערוך ניסיון של הקרנת סרט, להכניס 30 כלי רכב בכל פעם כדי לראות את הביקוש, וגם לראות טכנית איך אנחנו מסתדרים עם ההנחיות של התו הסגול”.

במועצה האזורית גוש עציון יקרינו בשבוע הבא למשך שלושה ימים את סרט הפולחן “גריז” במחיר של 60 שקלים לרכב, כשבכל רכב יורשו לשבת עד שלושה נוסעים. “בכוונה הגדרנו זאת לשלושה נוסעים כי חשבתי שאם יהיו יותר, זה יפריע לשמירה על ההנחיות של הריחוק, וגם מישהו תמיד יוכל להסתיר למי שיושב מאחוריו. כך, כשיש שלושה נוסעים, אז שניים יושבים בתא הנהג ואחד ביניהם. אנחנו לא מכניסים רכבי ג’יפ או טנדרים, אלא רק פרייבטים, כדי שלא יהיה רכב גבוה שיסתיר”.

לדברי אפללו, לא מדובר בעסק רווחי במיוחד, “אבל בניגוד לתרחישים אחרים, אני לא מפסיד כסף כי אני לא צריך תקציב חיצוני בשביל זה. אני משלם על זכויות יוצרים ומביא סדרנים, אז יוצא בלי חובות, ואפילו מרוויח איזה 500־1,000 שקלים”.

איך הסתדרתם מבחינת הסאונד?
“ביררתי על משאית סאונד ומסך לד ענק, אבל זה מגיע לעשרות אלפי שקלים ואין לי תקציב לכך, אז נקרין על מסך לבן גדול עם מגבר רגיל בתקווה שישמעו. נעשה ניסיון, ואחרי הפעם הראשונה נלמד איך להשתפר”.

מודעת פרסומת לדרייב אין מן העבר (צילום: ארכיון מעריב)מודעת פרסומת לדרייב אין מן העבר (צילום: ארכיון מעריב)

לא אותו וייב

קונספט הדרייב־אין עורר תגובות בקרב גורמים בתעשייה, שחלקם רואים בכך פתרון לא ישים ולא יעיל בהקשר של הופעות חיות. “עלות ממוצעת לכרטיס להופעה סטנדרטית של אמן עומדת על כ־150 שקלים”, אומרת חן מור, מנהלת אמנים ומפיקת תוכן. “עוד לא התנסיתי בעניין הדרייב־אין, אבל אני משערת שאם גובים כרטיס לכל רכב מבין 200 כלי הרכב המורשים להיכנס למתחם, אז המינימום לכרטיס לכל רכב צפוי להיות 300 שקלים. כלכלית, אני לא חושבת שזה רווחי לאמן או להפקה שלו. יש עוד תרחיש: אם משרד התרבות או העירייה יסבסדו את מחיר השכרת המקום וההגברה של המקום, אז אפשר גם למכור כרטיס במינימום 200 שקלים - זה עדיין זה לא יהיה רווחי מדי, אבל גם לא הפסד.

בתמחור כרוכים גם הרבה משתנים כמו בניית הבמה והתאמת הלוגיסטיקה, ששונים ממופע ‘רגיל’. בדרייב־אין ההפקה והסאונד יותר מורכבים ומסובכים, ולכן צריך לקחת יותר גורמים בחשבון. ההצעה לקיים מופעים בדרייב־אין היא מבורכת ומקורית, בטח בימים שבהם עולם התרבות מושבת כמעט לחלוטין, אך אני מניחה שזה לא יהיה רווחי מבחינה כלכלית. אני מקווה שאני טועה”.

“עוד משתנים שיש לייחס להם חשיבות כלכלית הם מספר כלי הרכב שאפשר להכניס לדרייב־אין ספציפי ומספר השוטרים בשער שיצטרכו לנכוח במקום”, מוסיף זיו דאלי, מפיק אירועים ומפיק טכני. “אם אתה מביא אמן ‘אמצע’, אז יש לך עלויות של 150־200 אלף שקלים מינימום. מצד אחד, אתה צריך להרוויח, ומצד שני, אנחנו בתקופת קורונה, ואנשים לא יכולים לשלם יותר מדי, אז המינימום שתגבה לכרטיס לאדם זה כ־50 שקלים או 150־200 שקלים לרכב. אתה יכול גם לשחק עם זה: עד שלושה אנשים ברכב אתה גובה X תשלום, ומעל שלושה אנשים אתה גובה יותר”.

לדברי דאלי, אם בעבר כל רכב השתמש ברמקול פשוט שהוצמד לו כדי לשמוע את הסרט או המופע, כיום יש שלוש אופציות עיקריות: “היום יש לנו טכנולוגיה שמעבירה לך את המופע בשידור חי לתדר FM או תדר של רדיו שהמקום מספק לך. אופציה נוספת היא לשבת על גג האוטו ולצפות במופע או במסך אם הרכב שלך רחוק מהבמה. האופציה השלישית היא לשים זוג כיסאות בין כלי הרכב תוך שמירה על מרחק של שני מטרים”.

המפיק המוזיקלי ואיש הסאונד ליאור טבת, שעובד עם אמנים כמו שלמה ארצי, שלום חנוך, אביב גפן ודודו טסה, מסביר את הבעייתיות מנקודת מבטם של אנשי הסאונד והמוזיקאים. “מבחינה טכנית והפקתית, הדרייב־אין הוא הרעיון הכי גרוע שיכול להיותת מבחינת הקהל”, אומר טבת.

“מלבד הבעייתיות של התמקמות כלי הרכב ומציאת הזוויות הטובות שבהן יוכלו לראות את המופע, יש גם את בעיית הסאונד הרצינית: אנחנו בימי שרב. אם תסגור את החלונות כדי להפעיל מזגן, לא תשמע טוב את ההופעה. אם תפתח את החלונות, תאבד את המזגן. הפתרון היחיד הוא להעביר את המופע דרך אפליקציה למערכת השמע של האוטו, אבל אז מה הפואנטה במופע חי? הסאונד לא יהיה הכי טוב, איך שלא תסובב את זה”.

לפי טבת, יש גם בעייתיות מבחינת הבמה עצמה. “לפי ההנחיות, על הנגנים לשמור על ריחוק זה מזה, כלומר צריך במה ענקית שתכיל את מספר הנגנים הזה; במה שאין אפילו בקיסריה", הוא אומר. "לבנות במה כזו יכול לעלות הון תועפות. בכלל, בכל נושא הדרייב־אין יש נתונים שהקשר בינם לבין וייב של הופעה הוא מקרי בהחלט. משרד התרבות ויוזמי הרעיון היו צריכים לשבת עם מפיקי מופע ואנשי סאונד ותאורה שחיים את השטח על מנת שיסבירו את המורכבות של הדבר הזה, ויחד ינסו לגבש פתרון הגיוני במקום לזרוק סתם רעיון לאוויר”.

ממשרד התרבות והספורט נמסר בתגובה: "זוהי חובה לקיים תרבות בישראל גם בימי קורונה. הופעות במתכונת דרייב־אין כפי שאושרו על ידי משרד הבריאות הן צעד ראשוני בלבד מתוך שורה של צעדים שעליהם אנו שוקדים בימים אלו כדי לפתוח את עולם התרבות מחדש בזהירות ותוך הקפדה על הנחיות משרד הבריאות. לשמחתנו, כבר ניתן לראות כי בימים אלו מספר רשויות הבינו כי מדובר במתווה רלוונטי ומתחילות להקים מתחמי דרייב־אין כדי לקיים מופעים לקהל הרחב, ומבחינתנו זו ההוכחה שיש טעם ורצון במתווה זה".