"דברים שלמדתי מהקורונה" הוא אחד מצירופי המילים הכי איומים של התקופה. צריך לחוקק חוק מיוחד נגד מי שפותח בו משפט. או במינימום, תקנת חירום עוקפת כנסת. ובכל זאת, נרצה או לא נרצה, הווירוס המכוער הזה מעביר לכל אחד מאיתנו סוג של שיעור לחיים. אז הנה השיעור שלי (מותר לכם לנחור כרגע בבוז, אבל נסו ללכת איתי עד הסוף. יהיה קוסם).

התחום שבו אני עוסק, זה של התרבות והיצירה, היה נתון תמיד למלחמת קיום אכזרית. עוד הרבה לפני פרוץ הקורונה. בתור כותב אין לך גארנטי לשום דבר. כמאמר הקלישאה המדויק - אתה טוב בדיוק כמו היצירה האחרונה שלך. כישלון אחד, מסחרי או ביקורתי, ואנשים שחפצו ביקרך לפני שנתיים לא עונים להודעות שלך כבר שנה. שלא לדבר על היעדר מוחלט של סולידריות מצד קולגות, או איגוד מקצועי עם כוח אמיתי.

אתה מכלה את ימיך במרדף אינסופי אחרי עבודה, ובמקביל - אחרי הפירות הכספיים שלה. אם תהיה פתאום חולה, או טרוד בצרות אישיות, או סתם תצא מהאופנה - לא יהיה שם אף אחד כדי להושיט לך יד. על גוף רשמי של המדינה אין בכלל מה לדבר, אבל לא הייתי שם הרבה ז'יטונים גם על עמיתים למקצוע. בקיצור, זה ג'ונגל נטול חמלה שם בחוץ.

ובתוך הג'ונגל הזה, אם אעיד לרגע על עיסתי, ניווטתי לגמרי לא רע. אני עובד כבר שנים ארוכות בלי הפסקה, מדלג מפרויקט לפרויקט, הכסף בסדר גמור, יש פרסים, הכרה. בלי עין הרע. אבל לאורך כל השנים האלה ראיתי בשולי הדרך הרבה אחרים שהצליחו פחות. ואפילו הפסידו בקרב הקיום. לא מצאו פרנסה, נדחו בכל מקום ואז הלכו והתעטפו בשכבות של תסכול וייאוש. אני רוצה להאמין שלא נשארתי אדיש אליהם. המראה הזה צבט לי בלב, וכשהייתי בעמדות עריכה גם ניסיתי לעזור ככל יכולתי. ועדיין, בעודי מנווט תוך שאני שורק בהנאה בשבילי הג'ונגל, תמיד עבר לי בראש אותו קול. זה שאומר: כנראה שהם לא מצליחים, כי הם לא מספיק מוכשרים/חרוצים/בעלי תושייה. אתם יודעים, קולו של דארווין.

והנה הגיעה לה הגברת קורונה, ובתוך חודשים ספורים רוקנה לי את כל הטקס מהישבן. פתאום מצאתי את עצמי חרד לפרנסתי, ברמת לילות לבנים של פחד. מגרד פרויקטים מתחת לאדמה. מתקשר לאנשים שעשויים לספק עבודה בטון חביב על גבול התחינה. ובעיקר, למדתי איזו הרגשה זו להיות בצד המתלונן. הלוזרי. זה שמנסה להסביר לאנשים שלא מכירים את התחום מדוע אני לא משתכר כבר כמה חודשים, ויכול ממש לקרוא את מה שעובר להם בראש מתחת לחיוך המנומס. זה הרי המשפט שלי: כנראה שהוא לא מצליח, כי הוא לא מספיק מוכשר/חרוץ/בעל תושייה.

בינתיים, אחרי ההלם הראשוני, אני מתחיל לחזור לנשום באופן סדיר. יש סימנים ברוכים של חזרה מסוימת לשגרה, האופק הקרוב נצבע בפרויקטים מבטיחים ובאופן כללי - אני יודע שיהיה בסדר. שאמשיך לנווט יפה בג'ונגל הזה גם אחרי הקורונה. אבל אני מבטיח לעצמי, קבל עם וקוראי "מעריב", שגם כשהכל ישוב למקומו אהיה קצת פחות גבה לב. ואבין שהצלחה או כישלון יכולים לנבוע מאין ספור גורמים, שלא תמיד תלויים בנו וביכולותינו. והכי חשוב - שהם בוודאי ובוודאי לא חזות הכל.

זו התובנה האישית שלי. אבל אני מבקש לתרגם אותה למשהו כולל יותר. הדארוויניזם החברתי הזה, שאומנם בולט במיוחד בתחום התרבות אבל מאפיין את כל החברה שלנו, סופו להתפוצץ. אנשים לא צריכים להעביר את כל חייהם באימה מתמדת מפני הרגע שבו פרנסתם תיקטע - מכל סיבה שהיא - ולא יהיה אף גורם, רשמי או חברי, שיתגייס לעזרתם. הגיע הזמן לסדר חברתי חדש, שיהיה מבוסס על חמלה ועל ערבות הדדית. שינוי שיבוא לידי ביטוי במוסדות המדינה, אבל גם במצפון הפרטי של כל אחד מאיתנו. יום אחד הכל יפרח, הלב של העולם נפתח. 

על הסכין

גילויי הלעג כלפי "בעיותיה הנפשיות" כביכול ולכאורה של שרה נתניהו הם סרי טעם וצורמים. אבל - וזה אבל גדול - מדובר באישה שעל פי עדויות רבות משפיעה באופן ישיר ואקטיבי על החלטותיו של בעלה, להלן ראש הממשלה. ולא רק שלא מנסה להישאר בצל, אלא גם תובעת לעצמה סמכויות ומעמד. ולכן לגיטימי שתהיה חשופה לביקורת, גם אם לא נעימה.

שרה נתניהו (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)שרה נתניהו (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

הבמאי הנפלא אלן פארקר, שהלך לעולמו בשבוע שעבר, היה אחראי באופן ישיר לעיצוב הטעם הקולנועי של הדור שלם שהתבגר באייטיז. כמוני. סצינת התעופה של "בירדי", הטירוף של "החומה", האימה ב"אקספרס של חצות", הזעם ב"מיסיסיפי בוערת" והלב הענקי של "הקומיטמנטס". כולם ייצרו רגעים קולנועיים (ומוזיקליים) בלתי נשכחים, וגם פוסטרים שנתלו באין ספור חדרים.

"שנים עשר" (נטפליקס) היא סדרת מתח בלגית חדשה ומעניינת מאוד. היא משלבת עלילת פשע רגילה עם חייהם האישיים של 12 המושבעים שאמורים להכריע בעניין, ומדגימה כיצד הדברים שעוברים עליהם בחיים מעצבים את החלטתם. גם עלילת המתח עצמה, שבה אישה מואשמת ברצח בתה וחברתה הטובה, מרתקת לאורך העונה כולה.