שתי נשים. האחת בשמלה אדומה מביטה אל האופק, השנייה מנגנת בגיטרה. את שתיהן ציירה זיוה חיוט מירושלים, ניצולת הפיגוע בגבעה הצרפתית בשנת 2002 ואם שכולה ליונתן ז”ל, הלום קרב ממלחמת לבנון השנייה, שנהרג ב־2012 מפליטת כדור בזמן שניקה את נשקו.

בשתי הנשים שציירה היא מזהה יסודות מעצמה: “באיזשהו מקום, בפיגוע שעברתי, איבדתי את עצמי ואיבדתי הרבה מהאישיות שלי ומהיכולות הפיזיות והנפשיות שבי”, מספרת חיוט. “הציור הזה מסמל את הציפייה שלי. אני מחכה שאחזור לעצמי. מדובר בכמיהה וגעגוע לימים שקטים ולבן אדם השלו והחזק שהייתי לפני הפיגוע. הציור גם מסמל את זה שחיכיתי לבן שלי שיחזור ממלחמת לבנון השנייה בשלום. הייתי עולה למרפסת ומחכה לו שישוב. הלוואי שאני אראה אותו באופק. אומנם הוא חזר, אבל חצי בן אדם, עשרה קילו פחות ועם פגיעה נפשית מאוד חזקה. זאת למרות שהוא קיבל צל”ש, לחם בגבורה והציל את החברים שלו. ליונתן היו שלוש גיטרות שתליתי על הקיר בחדרו לאחר שנהרג.

הגיטרות האלה היו קדושות בשבילי כמו לוחות הברית. כשהייתי רואה חייל או זמר מנגן בהצגה או בסרט, הייתי נגמרת, בוכה ומתפרקת. יום אחד, אחרי שלוש שנים, החלטתי לקחת את אחת הגיטרות ולנגן. למדתי במשך ארבעה חודשים ובהתחלה היה לי קשה. הבנתי שריפאתי את החלק הזה שבי כשראיתי בהצגה חייל מנגן וקלטתי שאני לא מתפרקת ובוכה כמו שעשיתי לפני כן. בעצם ציירתי את עצמי מנגנת בגיטרה כהנצחה לבן שלי”.

זיוה חיוט אלבום פרטי (צילום: אלבום פרטי)זיוה חיוט אלבום פרטי (צילום: אלבום פרטי)

חיוט היא אחת מבין משתתפי החוג לאמנות של הארגון “משפחה אחת - ארגון הסיוע המרכזי לנפגעי טרור”, שמציירים את סיפורם האישי הכאוב. החוג מועבר בתשע השנים האחרונות על ידי יעל שרקי, מורה לאמנות, שמתנדבת בעמותה ומגיעה לסניף הירושלמי מדי יום שני כדי להעביר את הסדנה. כעת מאוגדות 45 מעבודותיהם בספר ייחודי שמוצע לרכישה באתר הארגון.

שרקי רואה בחוג תרפיה. “הם יכולים למשך שלוש שעות להתנתק מהסבל, מהבעיות, מכל מה שמפחיד, מדאיג או מטריד אותם, ולמלא את הראש רק בצורות, צבעים ומבטים. הציור עוזר להם מאוד עם ההתמודדות. בלי לדבר אני יכולה לראות בציורים שלווה ושמחת חיים, רק לפי הצבעים והתמונות שהם בוחרים. כשהם מגיעים לשיעור הראשון הם לא יודעים כלום על צבעים וטכניקות, אפילו לא להחזיק עיפרון, ואני מלמדת הכל מאפס. יש כאלה שמגיעים ולא רוצים לעשות כלום, ואני לא לוחצת. אני לאט־לאט מראה להם יצירות של אחרים שהתחילו כמוהם, וכל פעם שאני נותנת ביקורת הם רוצים ללמוד ומנסים להתמודד. אחת הנשים, ששתי יצירות שלה מופיעות בספר, בהתחלה לא רצתה להחזיק עיפרון ורק בכתה.

כל פעם אמרתי לה לצייר קו אחד, והיא התביישה ואמרה שזה בגלל הבן שלה. לא שאלתי מעבר, ועם הזמן היא התאהבה בציור. האנשים האלה יכולים לחפש תירוצים לא להגיע, כי משהו הורג אותם מבפנים והם מרגישים שהם אולי פחות טובים. הספר הזה הוא הוכחה בשבילם שהם מסוגלים למרות שאמרו שהם לא יכולים להמשיך. אני רוצה שהספר הזה יוצג בכניסה לבית העמותה ויראה לכל אחד שנכנס את הרגישות ואת הסיפור שמסתתרים מאחורי כל ציור ותמונה”.

“הגעתי מההייטק. לפני כן לא ציירתי”, אומרת חיוט. “החוג מוציא ממני הרבה דברים טובים, וזה עזר לי נפשית להתמודד עם הפלאשבקים שלי מהפיגוע וגם עם האובדן שלי. אני מרגישה בטוחה שם, ואני יודעת שאף אחד לא יצחק וילעג. אני יודעת שיסתכלו עליי בגובה העיניים כמו כל אחד, לכן אני מרגישה הכי בנוח שם. אני יודעת שאני לא שונה ולא מוזרה. חברים ואנשים שאני נמצאת איתם בחיי היומיום לא מכירים את השכול, ורק בארגון הזה אנשים יכולים להבין ולהתחבר להתנהגויות מסוימות. דוגמה לכך היא במהלך שיעור האמנות. הייתי באמצע ציור מתחילה לבכות או נשכבת על הרצפה, ואף אחד לא היה אומר לי כלום על כך. להפך, היו מגינים עליי ותומכים בי”.

אישה בשמלה אדומה (צילום: זיוה חיוט)אישה בשמלה אדומה (צילום: זיוה חיוט)

ארגון “משפחה אחת” קם ב־9.8.2001, כשמחבל פוצץ את עצמו בלב ירושלים במסעדת סבארו. המחיר של מה שהפך לאחד הפיגועים הקטלניים של האינתיפאדה השנייה היה 15 נרצחים, שבעה מתוכם ילדים, ו־140 פצועים. מיכל בלזברג הייתה אמורה לחגוג את יום הולדתה ה־12 באותו יום והחליטה שבמקום לחגוג, היא רוצה לעזור. היא והוריה ביטלו את מסיבת בת המצווה שלה, ולבקשתה, העבירו את ההוצאות של מסיבת בת המצווה המתוכננת למען נפגעי טרור.

אל תרומתם צירפו כ־100 אלף דולר נוספים שגייסו מחברים ומקרובים. זו הייתה ראשית הדרך של ארגון “משפחה אחת”, שהוקם במטרה לסייע לכל אלפי הנפגעים בישראל, הסובלים מפגיעות פיזיות ונפשיות מתמשכות וזקוקים לשנים ארוכות של תמיכה, שיקום וליווי. בשירותי הארגון נעזרים כ־3,550 אזרחים וחיילים שנפגעו בפעולות טרור, בקרבות ובפעולות איבה, פצועי מלחמה, נכים, נפגעי טראומה ובני משפחות שכולות, שמבקשים להחזיר את מסלול החיים למסלול נורמטיבי ולצמצם את הפער החברתי־כלכלי שנוצר. 

בפיגוע בסבארו נרצחה תהילה ז”ל, בתה של חנה מעוז. היא הייתה רק בת 19. בספר ארבעה ציורים פרי יצירתה של אמה. “אני בוחרת בדרך כלל בנופים כי אני מתחברת לנופים ולא לדיוקנים”, מספרת מעוז. “כל אחד בוחר עם מה שהוא מרגיש בפנים ומה שהוא מזדהה איתו. אין לי משפחה פה בארץ חוץ מהילדים, וזה מזל שפגשתי באנשים בארגון הזה כי הם כמו משפחה בשבילי. הם נתנו לי תמיכה רבה. הרגשתי שאני יותר לא לבד, ושתמיד יש מישהו איתי לאורך כל הדרך. הם עזרו לי להשתקם לא רק מבחינת הציור, אלא באמצעות המון פעילויות כמו חוג תכשיטים או קרמיקה. התנסיתי בתחומים רבים, אבל היום התחום שאני הכי מתחברת אליו הוא הציור והאמנות. זה מה שנותן לי רוגע ושקט נפשי. כשאת מתחילה לצייר, את שוכחת מכל העולם ומכל הצרות והדברים שעוברים עלייך. את נמצאת כל כולך בתוך הציור עד כדי כך שקשה להפסיק. זה שואב אותי כמו התמכרות, אבל נותן לי המון שלווה”.

חנה מעוז אלבום פרטי (צילום: כרמית ספיר ויץ)חנה מעוז אלבום פרטי (צילום: כרמית ספיר ויץ)

הזמן לא זז

קלוד משה כמון (40) עלה מצרפת בשנת 2002 וחי בביתר עילית עם אשתו ושבעת ילדיהם. לפני שש שנים נפצע בפיגוע בצומת אל־חאדר. בספר שובצו שני ציורים פרי יצירתו. “יעל לימדה אותנו מהיסוד: תורת הצבעים, ערבובים, דיוקנים וכו’”, הוא מספר. “היינו מעתיקים ציורים של מאסטרים כמה שיותר קרוב למקור. אני ציירתי את אחד מציורי הנוף של קלוד מונה וציור אחד של נוף ארץ־ישראלי. זה היה יותר החלטה טכנית כדי להתנסות, וזה אחד הציורים שאהבתי. חשוב לי לציין בפני שאר הנפגעים שהחיים ממשיכים. אנחנו צריכים לנצח את התקופה והטרור בצורה יצירתית. לא משנה מה, אסור לעצור אחרי הטרגדיה שחווים. החיים ממשיכים וצריכים לנצח את האויב הפנימי. אני רואה כל כך הרבה אנשים שצריכים עזרה. אני מעודד כל דבר שעוזר לא להישאר לבד ולצאת לדרך חדשה.

“נציגי עמותת 'משפחה אחת' היו מהראשונים שבאו לבקר אותי בבית חולים כשנפגעתי”, משחזר כמון את אותו יום נורא. “לאחר כמה חודשים, כשהשתקמתי ויכולתי לצאת מהבית, השתתפתי בחוגים של יעל, והיא הייתה איתנו בקשר באופן קבוע. השתתפנו גם בסדנאות ובנופשים של הארגון. כמו כן, הארגון עזר לי לקבל פיצויים מצרפת לנפגעי פעולות איבה”.

כמון דבק בציור למרות שהאפשרויות היו מגוונות. “הציור עזר לי מאוד בתקופת השיקום לאחר הפיגוע. לא יכולתי לחזור לעבוד, הזמן לא זז, והימים היו ארוכים. היציאה מהבית עשתה לי מאוד טוב, וכמובן לראות אנשים שחוו את אותה חוויה כמו שלי. ההזדמנות להיות עם אנשים ולהרגיש חלק ממשהו גדול ושאני לא לבד - מאוד תורמת לשיקום. ראיתי שיש עוד אנשים שנפגעו, ואפילו במצב יותר קשה משלי. קיבלתי אפשרות לשיקום מקצועי על ידי ביטוח לאומי בעקבות הפיגוע, ובמבחנים שעשיתי כדי לראות את היכולות שלי המליצו לי על הנדסת מכונות או אדריכלות. בחרתי ללכת על אמנות כי כשהשתתפתי בחוגים בזמן ההחלמה, זה החזיר אותי לאהבה לציור שהייתה לי כשהייתי קטן. זה חזר אליי בבום. יש לי הזדמנות לעשות פעם אחת בחיים מה שבא לי, אז חיפשתי בית ספר לעשות בו תואר באמנות. לאחרונה סיימתי את החלק המעשי של התואר, ערכנו תערוכה והצגתי את הציורים שלי ב’פרדס’, בית ספר לאמנות בניהולו של פורת סלומון”.

לשכוח מהיומיום

שמונה ציורים תרמה לספר גם עליזה תורג’מן, שנפצעה ב־2008 בפיגוע דריסה ברחוב יפו בירושלים בזמן שהייתה באוטובוס. “אני מאוד אוהבת לצייר נופים”, היא מספרת. “באחד הציורים יש נוף של ירושלים, העיר שבה גדלתי. היה לי קושי למצוא תמונה שדיברה אליי, אבל ברגע שהתחברתי לתמונה מסוימת - נהניתי מאוד לעשות את זה. בחרתי יותר בנופים, עצים, ים ויערות כי הזדהיתי עם הציורים. יש שני ציורים עם ים מאוד רגוע שדיברו אליי, ובחרתי לצייר אותם כדי לבטא את הרוגע שיש לי בזמן שאני מציירת. יש גם ציור של כוס קידוש וקערה שהחלטתי להוסיף לו רימון כי הרגשתי שמשהו חסר בתמונה, וכיף שיש את האפשרות גם להביא מעצמך דברים. אלה שלוש שעות של רוגע שעושות לי ממש טוב כי אני שוכחת ממה שקורה ביומיום, מתנתקת מהצרות ורק נהנית. המשכתי לבוא לחוג, ראיתי שאני מצליחה לצייר, והמורה עודדה אותי. האמנות עזרה לי מאוד עם ההתמודדות לאחר הפיגוע, וזה הרגיע אותי”.